גירוש ספרד ופורטוגל הם אירועים טראומתיים בחיי העם היהודי, שהשפעותיהם ניכרות עד לימינו. הסיפור האנושי של אברהם סבע, הוא סיפור שדרכו ניתן להבין, וגם להרגיש, את טרגדיית הגירוש ואת הקורבנות הכבדים שגם גבתה.

רבי אברהם בן יעקב סבע נולד בשנת 1440 בספרד. הוא היה רב, מקובל והוגה דעות ידוע. בעקבות גירוש ספרד בשנת 1492, כשהיה הרב סבע בן 52, הוא נאלץ לצאת את ספרד.

רבים ממגורשי ספרד, כ-70,000 נפש, והרב סבע ביניהם, היגרו לפורטוגל. בעת גירוש יהודי ספרד, אוכלוסיית פורטוגל מנתה כמיליון תושבים, כ-30,000 מתוכם יהודים. לאחר הגירוש, הקהילה היהודית בפורטוגל גדלה עד לכ-10% מהאוכלוסייה הפורטוגזית. הרב סבע וקהילתו השתקעו בעיר פורטו.

שנים ספורות לאחר שנקלטו בפורטוגל, בשנת 1496, מצבם של היהודים בפורטוגל הורע במידה רבה. זאת, בעקבות נישואיו של מלך פורטוגל, מנואל הראשון, לאיזבל, בתם של מלך ומלכת ספרד. המלך והמלכה התנו את הנישואין בגירוש כל היהודים מפורטוגל, ומלך פורטוגל קיים את התנאי והוציא בשנה ההיא צו לגירוש יהודי ממלכתו.

על אף צו הגירוש, מלך פורטוגל הבין את ערכם של היהודים וחפץ ביכולותיהם, בקשריהם ובכספם, ועשה כמיטב יכולתו שהיהודים לא יצאו את פורטוגל. במקום גירוש, הוא ניסה לכפות עליהם טבילה כפויה לנצרות. בשנת 1497 היהודים הוזמנו למרכזי הערים תוך שהובטח להם כי ספינות מחכות להם בנמלים להוציאם מפורטוגל, אולם שם הטבילו אותם בכפייה. הותזו על היהודים טיפות מים שקודשו על ידי כוהני הדת הנוצרים ובכך הוכרו יהודי פורטוגל על ידי המדינה כנוצרים. ההטבלות הכפויות הביאו לכך שמבחינה פורמלית כבר לא נותרו יהודים בפורטוגל, וכולם נטמעו באוכלוסייה הנוצרית וחויבו על פי חוק בכל חיובי הנצרות.

יחד עם ההטבלות הכפויות, השתמש המלך בשיטות מפוקפקות נוספות כדי להשאיר את היהודים בתחומי ממלכתו, ביניהן חטיפת ילדים, הבטחות כלכליות ושריפת ספרים. בשנת 1498 קבע המלך שיהדותם של יהודים שהמירו את דתם לנצרות לא תיבדק או תיחשד למשך עשרים השנים הבאות. כדי למנוע את הגירתם של "הנוצרים החדשים" מפורטוגל, אסר עליהם מלך פורטוגל בשנת 1499 לצאת מתחומי הממלכה.

בפועל, רבים מהיהודים שהוטבלו בכפיה, תפקדו כלפי חוץ כנוצרים, אולם לא אימצו את הנצרות באמת ובתמים אלא המשיכו לשמור על יהדותם. יהודים אלו חיו בסכנה גדולה. במידה שהוכח, לאחר ההטבלה, שלא חיו את חייהם כנוצרים, הם היו צפויים לחקירה וענישה אכזריים על ידי בית המשפט של האינקוויזיציה. על היהודים נאסר להניח תפילין או ללמד יהדות, ומי שעובר על האיסור דמו בראשו. ואמנם, ידוע על למעלה מ-10,000 מקרים של שריפת אנוסים על המוקד בטקסים דתיים חגיגיים שערכה האינקוויזיציה (אוֹ‏טוֹ‏ דָה פֶ‏ה).

ומה עלה בגורלו של אברהם סבע? ילדיו של הרב סבע נגזלו ממנו. הם נחטפו והוטבלו בפורטוגל לנצרות. אברהם נאלץ לברוח מפורטו. בדרכו לליסבון, שמע הרב על הגזרות הקשות שהוטלו על יהודיה, והחליט לטמון את ספריו ותפיליו תחת עץ אלון מחוץ לעיר הבירה. כאשר עזב את ליסבון לאחר זמן מה, ביקש לחפור ולקחת את מטמונותיו, אלא ששומר המלך ראה אותו, הוציא את הספרים והתפילין מידיו, ואסר אותו. סבע נאסר ועונה, כפי שהעיד בכתב בעצמו:

""… הם הפשיטו אותי, ולקחו ממני את בניי ובנותיי, וכל שנותר לי שם, ונשארתי ללא דבר. ואני וארבעים האחרים היינו אסורים וכבולים"

לבסוף, הצליח סבע להימלט למרוקו, והוא ממשיך ומעיד כך, תוך שהוא מצטער צער רב על הבנים ועל הספרים שהשאיר מאחור:

"… אחר שישה חודשים, כשהמלך הבין שהוא לא הצליח, המלך ציווה לתת לנו סירה שבורה אחרת שתיקח אותנו לארזילה (ליד טנג'יר), ואני נשארתי כאן, באל קאסר אל כביר, והקהילה הקדושה הזו הלבישה את עירומי וסיפקה לי את כל צרכיי… והייתי כאן זמן רב בעודי חולה ועם ראש ועיניים כבדים, שכן זכרתי את בניי ואת הספרים שהשארתי אחריי, ובייחוד את הספרים שחיברתי ואיבדתי"

על אף האיסור לצאת את פורטוגל, במהלך עשרות השנים לאחר צו גירוש פורטוגל, הייתה הגירה איטית אך עקבית של אנוסים מפורטוגל. הם הגיעו למקומות בהם יכלו לחזור ליהדות בגלוי, ובעיקר לאמסטרדם, מרוקו, סלוניקי, ברזיל ולאימפריה העות'מאנית. בין אלה שהגיעו לאימפריה העות'מאנית, לאחר נדודים רבים, היה הרב סבע. הוא השתקע באדריאנופול וכתב שם שנית את ספריו שאיבד בפורטוגל. נכדתו, הבת של בנו יצחק, נישאה לרבי יוסף קארו, שכתב את ספר ההלכה השולחן ערוך.