מלחמת ששת הימים הייתה כבר היסטוריה כשאני נולדתי. האסטרטגיה המנצחת שהביאה לניצחון כה סוחף במערכה של 1967, היא מהמיתוסים הלאומיים הבולטים שאני זוכר משנות הילדות שלי בישראל, וגם מבגרותי. זו הייתה אחת המלחמות המהירות והמוצלחות מבחינה צבאית במאה ה-20. זכורים לי תיאורים של תחושת האופטימיות שהשתררה לאחר המלחמה בארץ, ושל גלי הערצה סוחפים שקיבלה ישראל מכל רחבי העולם בעקבות הניצחון המוחץ. "השמש ידם בין עזה לרפיח, ירח ילבין על פסגת החרמון", כמעט חלפו 50 שנים, והשיר עדיין מתנגן בגלגל"צ, כאילו ממש לאחרונה הוכנסו הפרחים לקנה, זה מקרוב עמדו הבנות בצריח.

מלחמת ששת הימים נפתחה במהלומה אווירית מקיפה של חיל האוויר הישראלי, שנתנה בידי צה"ל עליונות אווירית ויתרון ניכר לכל אורך המלחמה. בשעותיה הראשונות של המלחמה תקף חיל האוויר הישראלי בסיסים צבאיים ושדות תעופה במצרים, ולאחר מכן בסוריה, בירדן ובעיראק. במבצע זה, שכונה מבצע "מוקד", הושמדו עיקר חילות האוויר של צבאות ערב וחוסל כוחם האווירי. חייל האוויר המצרי הושמד, כשהוא על הקרקע, בתוך 3 שעות. 26 שדות תעופה יצאו מכלל שימוש. לאחר שהושגה השליטה באוויר, העניק חיל האוויר סיוע לכוחות היבשה של צה"ל. זו הייתה אסטרטגיה מפתיעה ומוחצת שלמעשה הכריעה את המלחמה מראשיתה. מבצע מוקד הוא אחד מההישגים הצבאיים הגדולים של צה"ל.

פרק מעניין באסטרטגיה של לחימה, מצאתי גם כאן בפורטוגל. פורטוגל הייתה אימפריה קולוניאלית אדירה, וכדי שתהפוך לכוח אדיר שכזה, גם היא נדרשה לתכנון וניהול נועז ויצירתי של הקרבות, ולמצביאים מהוללים שינהיגו אותם.

"קיסר המזרח", אפונסו דה אלבוקרקי

את השם אפונסו דה אלבוקרקי, דמות לאומית ראשונה במעלה, אני שומע שוב ושוב כאן בליסבון, בהזדמנויות ואתרים שונים בעיר. אלבוקרקי זה, אציל ואדמירל פורטוגלי, נחשב לאחד מהאדריכלים הראשיים של האסטרטגיה הפורטוגלית של "עידן התגליות".

בליסבון מצאתי מספר מחוות לאלבוקרקי ואזכורים שלו, והנה כמה מהם:

• הקרנף ההודי במגדל בלם – בשנת 1514 שלח אבלבוקרקי קרנף הודי, ששמו גנדה, וגם את שומרו של הקרנף, אוסם, למלך מנואל. המלך שלח ב-1515 את הקרנף לאפיפיור לאו העשירי. פסל של הקרנף הזה, נמצא במגדל בלם בליסבון.

• אנדרטת התגליות בבלם – באנדרטה משולבים פסלים של כמה מגדולי האישים הפורטוגזים של עידן התגליות. פסלו של אלבוקרקי נמצא בצד המזרחי האנדרטה (הוא הדמות השלישית מלמטה, עם זקן ארוך).

• כיכר אפונסו דה אלבוקרקי בבלם – ממול לארמון הנשיאות בבלם ישנה כיכר שנקראת על שם אלבוקרקי. האנדרטה שבמרכז הכיכר, הבנויה בסגנון ניאו-מנואליני, נחנכה בשנת 1902. בראשה ניצב פסל ברונזה של אלבוקרקי.

• בית הנקודות המחודדות באלפמה – בית מיוחד זה היה מעונו של בנו של אפונסו דה אלבוקרקי, בראז דה אלבוקרקי.

אלבוקרקי היה ידוע כ"אריה הימים" ו"קיסר המזרח". שמו עורר הערצה רבה באירופה, ואימה ופחד במזרח. האסטרטגיה המנצחת שלו בימים תרמה רבות להפיכת פורטוגל למעצמה הגלובלית הראשונה בהיסטוריה.

תגליות ומחקרים פורטוגליים: מקומות ותאריכי הגעה ראשונים; נתיבי מסחר תבלינים פורטוגליים מרכזיים באוקיינוס ההודי (כחול); שטחים שנכבשו בתקופת שלטון המלך ז'ואאו השלישי (בסביבות 1536) (ירוק). (תמונה: Tokle / CC BY)

האסטרטגיה המנצחת של אלבוקרקי

פורטוגל של ימינו היא אמנם כוח שולי בפוליטיקה העולמית של ימינו, אולם בהיסטוריה היו לפורטוגל גם ימים אחרים. במאה ה-16 היית פורטוגל מעצמה עולמית ראשונה במעלה. פורטוגל השתלטה על נתיבי שיט ומסחר באוקיינוסים ועל אזורים עשירים מעבר לים. בתקופת "עידן התגליות" הגיעו ספניה של פורטוגל לכל קצוות תבל, והפריחה בממלכה הייתה רבה. כדי להישג הישגים רבים כל כך, גם במקרה הפורטוגלי נדרשה אסטרטגיה מנצחת. אפונסו דה אלבוקרקי, אציל ואדמירל פורטוגלי, הוא אחד מהאדריכלים הראשיים של האסטרטגיה הפורטוגלית של "עידן התגליות". אלבוקרקי נחשב כגאון צבאי וכאסטרטג מעולה, ואחד מעמודי התווך של ההיסטוריה של פורטוגל. פעולותיו הצבאיות והמנהליות הובילו להקמת האימפריה הפורטוגלית באוקיינוס ההודי.

לאסטרטגיה הימית הפורטוגזית שהוביל אלבוקרקי היו שלוש מטרות ראשיות – להילחם באסלאם, להפיץ את הנצרות ולהבטיח את המסחר בתבלינים על ידי הקמת אימפריה פורטוגזית אסיאתית.

כדי להשתלט על נתיבי המסחר שבאוקיינוס ההודי ובמפרץ הפרסי, תכנן אלבוקרקי "לנעול" את האוקיינוס ההודי לטובת הפורטוגלים. הוא ניסה לסגור את כל המעברים הימיים שבין האוקיינוס ההודי לבין האוקיינוס האטלנטי, ים סוף, המפרץ הפרסי והאוקיינוס השקט, ולהפוך בכך את האוקיינוס ההודי ל-mare nostrum ("הים שלנו") פורטוגלי. הוא עשה זאת בעיקר על ידי כיבוש שלושה אתרים חשובים: מֵלַאקָה (במלזיה), שהייתה גורם חשוב בסחר התבלינים בשל היותה גשר בין איי התבלינים לבין השווקים במזרח התיכון ובאירופה; הורמוז, נמל מפתח בהקשר של המפרץ הפרסי; וגואה, שיש לה מיקום אסטרטגי בחוף המערבי של הודו. לימים הפכה גואה למרכז הודו הפורטוגזית.

היריבות של הפורטוגזים באותה תקופה עם העות'מניים, ובעלי בעלי בריתם ההודים והמוסלמים, הייתה עזה. היא התבטאה בקרבות מרים באוקיינוס ההודי, במפרץ הפרסי ובחופי הודו. האימפריה העות'מנית הייתה באותם הימים גדולה בהרבה ביחס לפורטוגל, וגאונותו של אלבוקרקי בתחילת ההתמודדויות הייתה זו שאפשרה לעקוף ולגבור עליה.

אכזריות וערמומיות אלבוקרקית

אלבוקרקי היה ידוע לשמצה גם בשל אכזריותו הרבה. אחת מהדוגמאות לאכזריותו של אלבוקרקי, וגם לגאונותו וליכולתו להביס צבאות וציים גדולים בהרבה מזה שהוא הוביל, היה כיבוש גואה ב-1510. אלבוקרקי כלל לא קיבל הוראה מהמלך לכבוש את גואה, וקציניו של אלבוקרקי התנגדו למהלך. אלבוקרקי התקיף את גואה לפי הזמנה של ראש שבט גואני מדת ההינדואיזם, ששאף לשחרר את גואה מן השלטון המוסלמי. הוא הצליח לכבוש את העיר בתוך פחות מיום מהשליט המוסלמי ובני בריתו העות'מאניים. עם השלמת הכיבוש, אלבוקרקי הורה שהאוכלוסייה המוסלמית – גברים, נשים וילדים, יוצאו להורג. גואה הפכה למרכז הודו הפורטוגזית.

אלבוקרקי הוכתר לדוכס הראשון של גואה בידי מלך פורטוגל, מנואל הראשון, והוא היה גם מושל הודו הפורטוגזית. משנת 1514 התמקד אלבוקרקי במושלות על גואה וחיזוק העיר. לנשים הפורטוגליות אסור היה אז להפליג מעבר לים, ובנסיבות אלה, וכדרך להשתלט על גואה, עודד אלבוקרקי בערמומיות נישואים של פורטוגלים לנשים מקומיות. לגברים הפורטוגלים שהתחתנו בגואה עם נשים מקומיות, הוענק סטטוס של בני חורין ופטור ממיסי כתר.

סוף דבר

מלחמות איני אוהב. האסטרטגיה הטובה ביותר בעיני היא האהבה. עם זאת, אומר בכנות, ליבי מתמלא גאווה לאומית כשאני נזכר ולמד על קרבות נועזים והישגים מרשימים של העם שלי. בעת ובעונה אחת, יש בי את ההבנה שמאחורי תיאורים הרואיים שכאלה על אסטרטגיות של לחימה, בין אם כאן ובין אם שם, בין אם היום ובין אם רחוק בהיסטוריה, מסתתרת אמת טראגית וכואבת של חיילים, בני אדם פשוטים, שלקחו חלק בלחימה קשה וכואבת. יש כאלה שנפצעו וסבלו, ואחרים שנפשותיהם נקטלו בשדה הקרב, והם השאירו משפחות שכולות אחריהם.