כאשר מזדמן לי לבקר בבית כנסת, יש לי מעט מאד מושג מה לעשות שם. יש לחבוש כיפה בכניסה להיכל התפילה, זה ברור, אבל חוץ מזה אני לא כל כך מכיר את כללי הטקס. אני נעזר בדרך כלל באחד מהנוכחים כדי למצוא את העמוד הנכון בסידור, ואז עוקב לכמה רגעים אחר התפילה ופתאום חולם ועף במחשבות ומאבד את העמוד ובסוף מוותר על כל העניין. אני מציץ ימינה ושמאלה, רואה מה כולם עושים ומחקה את הקהל. אני יושב כשכולם יושבים ועומד כשכולם עומדים, ומצטרף כשאומרים "אָמֵן". אני בוהה וחולם ומשתעמם ועושה כאילו אני בעמוד הנכון בסידור ורוטן לעצמי אופפ מתי זה כבר נגמר.

בסוף השבוע החולף השתתפתי ב"שבתון" חגיגי של הקהילה היהודית של פורטו, בבית הכנסת כדורי (מקור חיים). לשבתון הוזמנו רבנים וחברי קהילות יהודיות מרחבי אירופה והוא נועד לחגוג יחד את השבת ולאפשר לאורחים להתרשם מהקהילה של פורטו וגם לשקול להצטרף אליה בהקשר של החוק הפורטוגלי החדש שמאפשר לצאצאי מגורשי פורטוגל לקבל אזרחות פורטוגלית (כתבתי על החוק הזה כאן). אחי הבכור (שהוא עו"ד שעוסק בתחום) הגיע מישראל. דוד שלי (שהוא נצר למגורשי ספרד ופורטוגל) הגיע מאיסטנבול. עבורי זו הייתה הזדמנות נהדרת לפגוש את המשפחה, להתערבב קצת עם הקהילה היהודית של פורטו וגם לעבור הרפתקאה של שאבעס בבית הכנסת.

התוכנייה של השבתון כללה תפילות רבות. ביום שישי שַׁחֲרִית, ואז קבלת ספר תּוֹרָה, תפילת מִנְחָה, קבלת שַׁבָּת ודברי תּוֹרָה. בשבת שוב שַׁחֲרִית, קִדוּשִׁים, שׁיעוּרִים, מִנְחָה, תפילת עַרְבִית והַבְדָּלָה, ואז מְלַוֵּה מַלְכָּה. וביום ראשון, לקינוח, שַׁחֲרִית. ואם אתם חושבים שאני מבין מה כל זה אומר, אז ממש לא, אבל נשמע שהולך להיות שִׂישוּ וְשִׂמְחוּ בְּשִׂמְחַת תּוֹרָה.

בבית הכנסת, בין התפילות, מפעם לפעם מתחילה תפילה שאני איכשהו מכיר, משירי חג בבית הספר, או מיום העצמאות, או מהרב שלמה קרליבך, שאבא שלי השמיע שירים שלו כשהייתי ילד. לְכָה דודִי לִקְרַאת כַּלָּה. פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּלָה. לפעמים אפילו שרים בבית הכנסת שירים של עוזי חיטמן, אֲדוֹן עוֹלָם אֲשֶׁר מָלַךְ וכאלה. כשאני מתעטף בטלית, אני לא יודע איך בדיוק לעשות וזה יוצא לי כמו צעיף או שאל. כשהנוכחים מניחים תפילין אני נזכר שבבר המצווה גם אני הנחתי תפילין אבל עכשיו אני לא זוכר איך עושים זאת, וגם לא בא לי, אז אני מרכין את הראש ומשתדל להתחבא מאחורי הגב של מישהו. וְהָיוּ לְטטָפת בֵּין עֵינֶיךָ. פרשת בר המצווה שלי הייתה פרשת בְּמִדְבַּר ואני זוכר אפילו איך לשיר את הפסוק הראשון. וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה בְּיוֹם דִּבֶּר יְהוָה אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי. ולפעמים ישנם צלילים, מילים ורגעים שגוברים על האדישות ועל חוסר העניין, על ההתנגדות וגם על הבורות. הם מרגישים מוכרים וחודרים דרך הזיכרונות וההיסטוריה ללב, ואני מתרגש ואוחזת בי צמרמורת, כמו הקַדִּישׁ שקראתי יחד עם אחי בהלוויה של אמי ז"ל. יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ‏ שְׁמֵהּ רַבָּא. כשהשכינה עוטפת אותי ואני שליו ורגוע, אני עוצם עיניים, מרכז את תשומת הלב שלי בעין השלישית ועושה תרגילי נשימה שלמדתי מהודו. אוֹם שָׁאנְטִי שָׁאנְטִי שָׁאנְטִי. שְׁמַע יִשרָאֵל ה' אֱלהֵינוּ ה' אֶחָד.

לשבתון בבית הכנסת של פורטו הוזמנו הרב הראשי של תורכיה (יש לי סלפי איתו!), וגם היה רב חשוב מאנגליה, ראש העיר פורטו, והיו עוד משתתפים מכובדים מקהילות ברחבי אירופה ומישראל. תפילה רדפה תפילה ואני לא ממש עמדתי בקצב, אבל באחד מעלעולי בסידור מצאתי ברכה שאהבתי והתחברתי אליה, ושמחתי על כך. השבת כבר יצאה, אז צילמתי את הברכה מהסידור באייפון, כדי שלא אשכח, ולשונה היא זו:

אֱלֹהַי! נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהוֹרָה. אַתָּה בְרָאתָהּ, אַתָּה יְצַרְתָּהּ, אַתָּה נְפַחְתָּהּ בִּי, וְאַתָּה מְשַׁמְּרָהּ בְּקִרְבִּי, וְאַתָּה עָתִיד לִטְּלָהּ מִמֶּנִּי, ולְהַחֲזִירָהּ בִּי לֶעָתִיד לָבוֹא. כָּל זְמַן שֶׁהַנְּשָׁמָה בְּקִרְבִּי מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ יי אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי. רִבּוֹן כָּל הַמַּעֲשִׂים אֲדוֹן כָּל הַנְּשָׁמוֹת. בָּרוּךְ אַתָּה יי, הַמַּחֲזִיר נְשָׁמוֹת לִפְגָרִים מֵתִים.

הברכה הזו, שנאמרת כשאדם נעור משנתו, עוסקת בדואליות של בריאת האדם, בין הרוחני לגשמי. היא מבטאת את עצמאותה של הנשמה כיחידה רוחנית עצמאית הנמצאת בגוף האדם. הברכה מחזקת שיעורים שלמדתי ממורי המזרח, בהודו, על הגוף ועל הנשמה. בלעדי הנשמה אנו "פגרים מתים", כך אומרת הברכה, ונכתב בהקשר זה בספר "אוטוביוגרפיה של יוגי" מאת פאראמהאנסה יוגננדה:

הָאָדָם הוּא נְשָׁמָה, וְיֵשׁ לוֹ גּוּף. כַּאֲשֶׁר הוּא מְמָקֵּם נָכוֹן אֶת תְּחוּשָׁת הָזֶהוּת שֶׁלּוֹ, הוּא מֵנִיחַ מֵאֲחוֹרָיו אֶת כָּל הָתַּבְנִית הָכּפוּיוֹת. כָּל עוֹד הוּא נוֹתָר מְבּוּלְבָּל בָּמַצָּב הָרָגִיל שֶׁל אָמְנֶזְיָה רוּחָנִית, הִוא יִסְבּוֹל אֶת אֲזִיקָיו הַדַּקִּים שֶׁל חוֹק הָסְבִיבָה.

הנה, למדתי בבית הכנסת של פורטו שיעור עם עומק וחוויתי חוויה בעלת ערך. הכרתי בפורטו חיים של בית כנסת ושל קהילה יהודית בתפוצות. נגעתי בעולם של אמונה יהודית, וגם היא נגעה בי, ובנוסף ביליתי וצחקתי הרבה עם אנשים יקרים ובני משפחה אהובים. בביקור הבא שלי בבית כנסת, מתי שהוא יצא, אתכונן. נמאס לי להרגיש דפ"ר. אחפש לי שיעור ב- YouTube ואדע פחות או יותר לקראת מה אני בא, ומה משמעותן וסדרן של התפילות. אם אני כבר בבית הכנסת, טוב שאבין ואשתתף.

ואם אתם מגיעים לפורטו, בקרו בבית הכנסת וערכו היכרות עם הקהילה היהודית של פורטו. בית הכנסת של פורטו שוכן בבניין גדול ומפואר והוא הגדול ביותר מבין בתי הכנסת שבחצי האי האיברי. יש בו מוזיאון מעניין שמספר על ההיסטוריה של הקהילה המקומית, ובעיקר יש שם אנשים טובים וקהילה חמה שמאות שנים לאחר שסולקה וגורשה ממקומה בגזירות קשות של האינקוויזיציה הפורטוגזית, מקימה את עצמה מחדש ודלתה פתוחה לחברים חדשים. שיהיה בהצלחה. יְהוָה עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן יְהוָה יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם.

מה אתם עשיתם הבוקר? אני כבר אחרי שחרית. סלפי עם הרב הראשי של תורכיה, כבוד הרב יצחק חלבה. חזק וברוך!