בכנסייה במרכז העיר ליסבון, פתאום חזרתי לגואה

באחד מהסיורים בליסבון שהדרכתי בשבוע שעבר, ביקרתי עם המטיילים בכנסיית סאו רוקה, הכנסייה המפוארת ביותר בליסבון. זה מקום שאני מכיר היטב, וביקרתי בו פעמים רבות, אבל באותו היום היה בביקור משהו שונה. בכנסייה הוצגה תערוכה בשם "גואה: בין זיכרון להיסטוריה", של קבוצת צלמים גואנים. התערוכה מציגה את גואה כצומת בין תרבויות עם מורשת מיוחדת, במרחב שבין פורטוגל להודו. המרחב הזה, שבין פורטוגל להודו, שבין ליסבון לגואה, הוא במידה רבה המרחב של חיי.

הסיפור שלי עם גואה

גואה, המדינה הקטנה ביותר בהודו, הייתה מושבה פורטוגלית חשובה כ-450 שנים, משנת 1510 ועד 1961. גואה היא עבורי בית. חייתי שם תקופה ארוכה, בצריף חוף פשוט בכפר דייגים בדרום המדינה, שעבורי הרגיש כארמון מלכות. כתבתי על כך בהרחבה בפוסט "הרוח שהביאה אותי לפורטוגל" וגם כאן. כשחייתי שם, לא יכולתי לדמיין שברבות הימים אכיר עלמה פורטוגלית נהדרת ואקים בית ומשפחה בליסבון, המקום שממנו יצאו יורדי הים הפורטוגלים בדרכם לגואה. איזה קסם, כמה יפים החיים!

לרכב על טוסטוס בגואה, ולהרגיש את פורטוגל

מפעם לפעם, כשרציתי לגוון מעט את חיי החוף הכפרי שלי בתנועה בדרכים, הייתי יוצא עם חבר או חברה לטיולי קטנוע מדרום גואה לצפונה, בדרך מיוחדת ומרהיבה ביופיה.

ככל שמצפינים בגואה, כך ניכרות יותר ההשפעות הפורטוגזיות והקתוליות על התרבות והנוף, עם שפע של בתים פורטוגזיים טיפוסיים, כנסיות ובתי תפילה. מעטים מהמקומיים דוברים פורטוגזית כיום, אולם עדיין ישנם גואנים שיש להם שמות משפחה פורטוגזיים דוגמת פרננדז, פרירה וגונזאלווש. גם המאכלים הטעימים שאכלתי בגואה, עם שפע של דגים ופירות ים טריים, הושפע מהקולינריה של הכובשים הפורטוגזים. אמנם השיא הקולוניאלי של גואה היה במאה ה-16, אבל פורטוגל נוכחת מאד שם גם במאה ה-21.

יופייה של אולד גואה, בירתה הקדומה של המדינה, התחרה בימיה הטובים ביופייה של ליסבון. גואה כונתה "רומא של המזרח", בגלל שפע הכנסיות שבנו בה הפורטוגזים. מטיולי הטוסטוס שלי בגואה אני זוכר ארץ פשוטה, חקלאית, של שדות אורז ירוקים, קשיו וקוקוס. העוני רב ואנשים צועדים בדרכים יחפים. בנהיגה יש לתמרן בין כלבים תועים, פרות וחזרזירים. מתוך מציאות החיים הפשוטה והכפרית הזו, זכורה לי מזדקרת כנסייה אחת רבת רושם במיוחד, עם מזבח מוזהב עשיר בעיטורים, בזיליקת בום ז'זוש שמה. היא, יחד עם כנסיות פאר נוספות שלצידה, מעוררות השתאות אפילו כיום, במאה ה-21, על רקע הנוף הפשוט, הטבעי והדל שסביבה. על אחת כמה וכמה וודאי היו תושבי גואה של המאה ה-16 המומים לפגוש פלא שכזה, עם ממדי ענק והוד, כאילו עב"ם נחת בחצר ביתם. איזו הרגשת גדלות ותחושת עליונות וודאי הייתה למיסיונרים ולקולוניאליסטיים האירופאיים כשבנו מבנים ראוותניים שכאלה בלב הג'ונגל ובין שדות האורז של הודו.

החצ'קון הפורטוגלי על פניה של הודו

חגיגות 500 השנה להגעתו של ואשקו דה גאמה להודו נחגגו בפורטוגל ברוב הדר. בהודו, לעומת זאת, עורר הדבר מחלוקת, וגם זעם. ראש הממשלה ההודי, ג'ווהרלל נהרו, כינה את גואה, כשעוד נשלטה על ידי הפורטוגלים, "החצ'קון הפורטוגלי על פניה של הודו". גואנים רבים סכנו את חייהם בשנת 1961, כשהצבא ההודי שחרר את גואה וגירש ממנה את פורטוגל. עבורם, ואשקו דה גאמה היה פולש אכזר וחמדן ומבשרם של 450 שנות דיכוי קולוניאלי. הם אפילו האשימו אותו ברצח עם. כמה מהמפלגות של גואה יצאו לצעדת מחאה ושרפו בה דמות של ואשקו דה גאמה.

הקשר בין נזרה לגואה

תראו את הדמיון בין טיפוסי סירות הדייגים בשתי התמונות האלה:

התמונה העליונה ממחישה מחזות שראיתי בחוף פאלולם בגואה, הודו. את התמונה התחתונה צילמתי לאחרונה בחוף של נזרה, פורטוגל. איני מומחה בסירות דייגים, אבל אני מניח שהדמיון בין שתי התמונות נובע מהשלטון הפורטוגלי ארוך השנים בגואה (משנת 1510 ועד 1961).

הודו לאדוני כי טוב

על המרפסת שלי בגואה ישבתי באחד הימים וכתבתי מילים לשיר, "הודו לאדוני כי טוב" קראתי לו. העברתי את הנייר מתחת לדלת ביתו של חבר, ניבו, שכן מאותו הכפר. ניבו מנגן בגיטרה והוא צירף למילים לחן יפה. התוצאה לפניכם, והיא מבטאת היטב את קסמו של המקום הזה בעיניי.

כבר למעלה משנתיים מאז שהייתי לאחרונה בגואה. יום יבוא ואולי גואה תקרא אותי שוב אליה. בינתיים, טוב להיות בליסבון ולדעת ששני המקומות הנהדרים האלה חלקו פעם מרחב משותף, שהוא גם במידה רבה המרחב של חיי.