בשכונת אלפמה העתיקה של ליסבון, ישנו קיר צבעוני עם שלל איורי קומיקס, המספרים את סיפור ההיסטוריה של ליסבון באופן קליל, ויזואלי, מהיר וגם יעיל. זו הזדמנות ללמוד על העבר של העיר הנהדרת הזו, שידעה פרקים מפוארים, קיבלה אליה תרבויות שונות ואנשים דגולים, וידעה גם טרגדיות ואסונות, לרבות כאלה שקשורים לקהילה היהודית שלה. הנה איורי הקומיקס האלה, האחד אחרי השני, עם תיאור קצר של כל אחד מהפרקים ההיסטוריים הרלוונטיים.

לפי האגדה, ליסבון נקראת על שם אודיסאוס (Ulysses), דמות מיתולוגית יווניית, הוגה רעיון הסוס הטרויאני, שהקים את ההתיישבות בה לאחר שברח מטרויה. בועת הדיבור הימנית בקומיקס מתייחסת לאגדה הזו ואומרת: " אוליסס – אני אגדה ואין לי קשר לזה".

משערים שליסבון נוסדה בידי הפיניקים, ובועת הדיבור השמאלית מתייחסת לכך. האיור נוקב במאה ה-5 לפנה"ס כתקופת הנוכחות הפיניקית באזור ליסבון, אולם יש ראיות על נוכחות פיניקית באזור מאז 1200 לפנה"ס. הנמל המוגן בנהר הטז'ו סיפק מחסה עבור הסוחרים הפיניקיים, ועל כן הם קראו למקום "אליס אובו" ("הנמל הבטוח").

במאה ה-1 לספירה, ליסבון היא עיר רומית, Felicitas Ivlia Olisipo. האדון הרומי שבתמונה מציג את התיאטרון הרומי של אוליסיפו. שרידים מהתיאטרון, שהייתה לו תכולה של 5,000 צופים, נתגלו במאה ה-18. ניתן לבקר באתר הארכיאולוגי הזה, שנמצא ברובע אלפמה של ליסבון.

בשנים 468–711 אוליסיפונה סובלת מביזה והרס על ידי שבטים גרמאניים, ובעיקר על ידי ה"סואבים" (שבט גרמאני עתיק), ששויכו מבחינה דתית לזרם הקתולי. בשנת 585 הויזיגותים משתלטים על ליסבון וחלקים נרחבים של פורטוגל, ושומרים על הקתוליות בה.

711 – המוסלמים המורים השתלטו על העיר וקראו לה אל-אוסבונה. עבדל עזיז איבן מוסא, משושלת הח'ליפות המוסלמית בית אומיה, הופך את העיר לכוח כלכלי עם מעל ל-100,000 תושבים.

1147 – דום אפונסו אנריקש כובש את אל-אוסבונה. צבאו מנה 7,000 פורטוגלים וגם 13,000 צלבנים. אלו אותם הצלבנים שיצאו למסע הצלב השני לירושלים, שנכשל.

1173 – הגעתו של וינסנט הקדוש לליסבון, וכך גם נולד סמל העיר.

החומה הישנה של ליסבון, הידועה כ-Cerca Velha, הייתה חומה פרימיטיבית עם שורשים בתקופתה הרומאית והמורית של ליסבון. בשנת 1373, כ-200 שנים לאחר שנכבשה ליסבון, הורה המלך פרננדו הראשון, שראה צורך בביצור ליסבון מבחינה צבאית וגם בהתרחבותה של העיר, על הקמת חומות חדשות ומגדלים גבוהים.

האיור הנ"ל נותן קרדיט גם למלך דיניש, שהחל בבניית החומה לפני פרננדו, עוד בסוף המאה ה-13, בעיקר בחלקה המערבי.

בשנת 1384 כוחותיו של דון חואן הראשון מקסטיליה הטילו מצור קשה על ליסבון. בסופו של דבר, הסתיים המצור בתבוסה קשה לקסטיליה. המגפה השחורה פרצה, ויחד עם התנגדות עיקשת של הכוחות הפורטוגליים בהנהגת נונו אלברס פריירה, נפגעו רבים בקרב הקסטיליאנים, והם נאלצו לסגת כארבעה חודשים לאחר תחילת המצור.

מנזר דו קרמו יוסד בשנת 1389 על ידי נונו אלברש פרירה, שהיה המפקד הצבאי העליון של המלך. לפרירה היה תפקיד מכריע במשבר בשנים 1383-1385 בו פורטוגל הצליחה להבטיח את עצמאותה מקסטיליה. לאחת מות אשתו הוא הפך לנזיר כרמליתי במנזר דה קרמו. בשנת 2009 הוא הוכרז על ידי האפיפיור כקדוש.

ב-8 ליולי 1497 הפליג מנמל ליסבון צי המסע ואשקו דה גאמה, בחיפוש אחר נתיב ימי להודו. הצי כלל ארבע ספינות. ספינת הדגל הייתה ה"סאו גבריאל", וספינה מובילה שנייה בצי הייתה ה"סאו רפאל" (פיקד עליה פאולו דה גאמה, אחיו של ושקו). דה גאמה הגיע ב-20 במאי 1498 לעיר הנמל ההודית קליקוט (עיר במדינת קראלה שבדרום-מערב הודו), ובכך היה לראשון שהגיע ישירות בדרך הים מיבשת אירופה להודו.

באיור הנ"ל אזכור של דמות ידועה נוספת מעידן התגליות. רואים את יד שיוצאת מתוך מי הים ואוחזת בנייר מגולגל? על הגליל כתוב שמה של יצירת המופת של המשורר הפורטוגלי לואיש דה קמואש, "הלוזיאדים". דה קמואש, שנחשב לגדול המשוררים בשפה הפורטוגזית, היה גם יורד ים בעידן התגליות של המאה ה-16.

לאחר ששב ואשקו דה גאמה לפורטוגל, המלך מנואל הראשון הורה על הקמת מנזר גדול על גדות הנהר. זהו מנזר ז'רונימוש הידוע שבבלם. לצידו של המנזר הוקמה כנסייה, והמכלול קיבל את השם "סנטה מריה דה בלם" (מרים הקדושה מבית לחם). המנזר משקף את שיא האדריכלות של סגנון הגותיקה המנואלינית, האופייני לפורטוגל של עידן התגליות.

האיור הזה מתייחס לטבח הנורא של שנת 1506 ביהודי ליסבון, שהחל בכנסיית סאו דומינגוש בעיר. האיור מוסיף מילות הסבר בפורטוגזית, והנה התרגום לעברית:

"1506 – הטבח ביהודים. 2000 נוצרים חדשים קורבנות של אי סובלנות ושל קיצוניות דתית.
אלה היו 3 ימים רצופים בפסחא."

"בית הודו" (בפורטוגזית: Casa da Índia) היה הארגון הפורטוגלי שניהל את המושבות הפורטוגליות במהלך תקופת השיא של האימפריה של פורטוגל במאה ה-16. הארגון אחז במונופול על יבוא ומכירת תבלינים.

1536 – טקסי האוֹטוֹ דָה פֶה. בטקסים אלה, שנערכו על ידי האינקוויזיציה הפורטוגזית (וגם הספרדית), הוצאו לפועל במרכזי הערים גזרי הדין של "כופרים", שסירבו להכיר בעיקרי הנצרות.

האינקוויזיציה, כך מסביר האיור, היא מוסד פוליטי דתי אפל שבוטל בשנת 1821.

סבשטיאו הראשון, מלך פורטוגל, יצא בשנת 1578 למסע צלב נגד מרוקו. בקרב, בו הובסו הצבאות הפורטוגליים, נעלם המלך. מעריכים כי נהרג בקרב.

המלך סבשטיאו מת ללא יורשים, והדבר גרם למשבר ירושה בפורטוגל. בעקבות כך פורטוגל נכבשה בשנת 1580 על ידי ספרד ששלטה בה עד לשנת 1640.

הפורטוגלים, עם זאת, לא איבדו תקווה. אמונה רווחת ופיוטית היא שהמלך סבשטיאו ישוב בבוקר ערפילי אחד לשקם את תהילתה של פורטוגל.

יוני 1581 – פליפה השני, מלך ספרד, מגיע לליסבון כפליפה הראשון מפורטוגל.

בשנת 1585 הוא בונה את הארמון המלכותי (Palácio Corte Real) ב-Paço da Ribeira (במיקום שבו נמצאת כיום כיכר המסחר של ליסבון). הארמון המפואר הזה נחרב ברעידת האדמה והצונאמי של שנת 1755.

ב-1 לדצמבר 1640 פורטוגל מחזירה לעצמה את עצמאותה.

מיגל דה וסקונסלוש, היה ראש הממשלה האחרון של ממשלת פורטוגל תחת שושלתו של המלך פליפה, שאיחדה בין ספרד לפורטוגל. הוא היה שנוא בפורטוגל ונחשב למשתף פעולה עם הספרדים ולבוגד. בבוקר יום ה-1 לדצמבר 1640 נכנסו המורדים הפורטוגלים לארמון. הם מצאו את וסקונסלוש מתחבא בארון עם רובה. הוא נורה למוות וגופתו הושלכה מהחלון להמון הזועם.

ב-1731 החלה בניית אמת המים (אַקְוֶודוּקְט) של ה-Águas Livres ("המים החופשיים"). זוהי הייתה מערכת מורכבת של אספקה וחלוקה של מים שאורכה 58 ק"מ. בסה"כ היא סיפקה מים לכ-30 מזרקות שתיה ברחבי ליסבון.

עד להקמת אמת המים, ליסבון סבלה ממחסור קבוע של מי שתייה. המלך ז'ואאו החמישי החליט לבנות אמת מים שתזרים לליסבון מים ממקורות שבמחוז סמוך. האיור מאזכר גם את קלאודיו גורגל דו אמראל, שהיה האדמיניסטרטור של העיר, שהחל את הפרויקט.

בבוקר ה-1 לנובמבר 1755, ליל כל הקדושים, ליסבון רעדה. זו נחשבת לרעידת האדמה החזקה ביותר בהיסטוריה של אירופה. יחד עם רעידת האדמה היכו בליסבון צונאמי ושריפות שהתלקחו מן הנרות שהודלקו ביום החג.

עד לשנת 1777 יוזם סבשטיָאו ז'וזה דה קרוואליו אִ מלו, מרקיז פומבל, את העיר החדשה ו"המוארת". הוא החל מיד בשיקום ובנייה מחדש של ליסבון מהנזקים הקשים שגרמה לה רעידת האדמה, באומרו: "מה עכשיו? נקבור את המתים ונאכיל את החיים".

בשנת 1808, חילותיו של נפוליאון כובשים את פורטוגל, וזאת בעקבות סירובו של מלך פורטוגל להצטרף לחרם הימי שהטיל נפוליאון על אנגליה. בית המלוכה הפורטוגלי נמלט לברזיל. באיור נפוליאון מסנן "O merde" למראה ספינות אצילי הממלכה נסות לכיוון ברזיל.

הביטוי הפורטוגלי הפופולארי Ficar a ver navios ("להישאר מביט על ספינות") מצוטט באיור. משמעותו "להיות מרומה", "להיות מתוסכל מציפיות נכזבות", או "להתאכזב". הנה דוגמא לשימוש בביטוי: "הוא הבטיח שיבוא לעזור לי עם תיקון הסתימה בצנרת, אבל הוא לא בא והשאיר אותי מביט על ספינות". יש שמייחסים את מקור הביטוי לאכזבתו של נפוליאון מהימלטות בית המלוכה הפורטוגלי עם כיבוש פורטוגל על ידי חילות נפוליאון.

מנואל מריה ברבוסה דו בוקז' (1765 – 1805) היה משורר פורטוגלי. כמה מהטקסטים שכתב נחשבים אירוטיים, ואפילו חתרניים, ואולי בגלל כך הוא פופולארי בפורטוגל עד לימינו אנו.

על פי האיור, ב-1798 בוקז', כיאה לדמות צבעונית שכזו, כתב, שתה, אהב וגם נעצר, ולא בהכרח בסדר הזה…

אֵסָה דֶה קֶיְרוֹשׁ נחשב לאחד מגדולי הסופרים של פורטוגל. באיור מצוין שב-1866 הוא מסיים את לימודיו בקוימברה ומגיע לבירה. האיור מביא גם ציטוט מספרו של אֵסָה דֶה קֶיְרוֹש A Cidade e as Serras ("העיר והגבעות"), כך:

"הרגשות האנושיים הכנים ביותר עוברים במהרה דה-הומניזציה בעיר"

ב-5 לאוקטובר 1910 התרחשה בפורטוגל הפיכה. בית המלוכה הודח מהשלטון, בא קץ למונרכיה ובפורטוגל הוקמה רפובליקה. המלך מנואל ה-2 יצא לגלות באנגליה, בעוד הצבאות הרפובליקאים עלו על בריקדות.

בין השנים 1932 – 1943 המהנדס דוארטה פשקו אחראי למודרניזציה של פורטוגל, ושל ליסבון בפרט.

בבועת הדיבור הימנית יש התייחסות (מינורית, יש לומר) לשלטון ארוך השנים של העריץ הפשיסט אנטוניו סלזר בפורטוגל, ומצוין בה שהוא "… האט את המדינה ואת חייהם של אנשים רבים".

במהפכת ה-25 באפריל 1974, עברה פורטוגל משיטת ממשל של עריצות פשיסטית לשיטת ממשל דמוקרטית. האיור הנ"ל, שהוא האחרון בסדרת איורי הקומיקס הללו, מציין את ה-25 לאפריל כיום של עצמאות, ומוסיף שהיא עדיין צעירה (ובתרגום מילולי "עצמאות, והיא עדיין ילדה").