השבוע יצאנו לטיול הרכב המשפחתי הראשון שלנו, אשתי, בתי בת החודשיים וחצי, אני והאוטו השכור. נסענו מליסבון דרומה, דרומה, דרומה לאלגרבה, חבל ארץ של חופים מוזהבים, צוקים עוצרי נשימה, מפרצים מסולסלים ואיים חוליים. הנסיעה ארכה וארכה והקטנטונת ישנה בעריסה. אחרי שלוש-ארבע שעות של נסיעה הגענו אל הגבול עם ספרד, בקצה הדרום-מזרחי של פורטוגל. מה רבה הייתה הפתעתי שדווקא שם, סוף פורטוגל שמאלה, מצאתי מכר ותיק מליסבון, פומבל שמו. הוד רוממותו המרקיז דה פומבל בשבילכם, גיבור לאומי פורטוגלי.

מיהו פומבל? הנה הסיפור. 1 בנובמבר 1755 היה יום קיץ מושלם בליסבון. השמש זרחה, הציפורים שרו וצבעו של הים היה כחול עמוק. בתוך כמה שעות הכל השתנה מקצה לקצה. בשעה 09:40 היכתה בליסבון רעידת אדמה בעוצמה 9 בסולם ריכטר (רעידת האדמה השנה בנפאל, לשם ההשוואה, הייתה בעוצמה 7.8 בסולם ריכטר). האסון, שלווה בגלי צונאמי ובשריפות שפרצו ברחבי ליסבון, החריב חלקים ניכרים מהעיר וגבה את חייהם של כ-60,000 אנשים.

בעת שארעה רעידת האדמה, המשפחה המלכותית הפורטוגלית הייתה בארמונה שבפרברי ליסבון. פומבל, שהיה אז ראש הממשלה, מצא את המלך ומשפחתו שטופי דמעות ומוכי תדהמה. "מה יש לעשות על מנת להתמודד עם תוצאות גזר הדין האלוהי?", שאל המלך. תשובתו של פומבל רשומה מאז בתולדות הימים של פורטוגל:

"מה עכשיו? נקבור את המתים ונאכיל את החיים".

המרקיז דה פומבל ידוע בכך שהנהיג ושיקם את פורטוגל, באומץ ובחוכמה, במצב החירום שלאחר הקטסטרופה. לאחר שנקברו המתים, הוטלה על פומבל משימת בנייתה מחדש של העיר. הוא החל בכך מיד ועשה זאת בהצלחה מרובה, שהשפיעה על חיי תושבי ליסבון ועל חזות העיר מאז ועד לימינו אלה. הפורטוגלים מעריצים את פומבל. הוא גאון בעיניהם. סגנון הבנייה המיוחד של חידוש ליסבון נקרא על שמו – הסגנון הפומבליני. תחנת המטרו העמוסה ביותר בעיר וגם אחת מהכיכרות המרכזיות של ליסבון נקראות על שמו. במרכז הכיכר ניצב עמוד גבוה שבראשו פסל ברונזה מפואר בדמותו של פומבל ולצידו אריה, סמל של עוצמה. ליסבון החדשה שתכנן פומבל, עם ככרות גדולות ושדרות רחבות, מרהיבה ביופייה. כשנשאל פומבל: "מדוע יש צורך ברחובות כה רחבים?", הוא ענה: "יום אחד הם יהיו קטנים". ואכן, לא אחת שמעתי נהגי מוניות מהללים את שמו ומודים לו על התנועה הזורמת בעיר. בליסבון אני פוגש את פומבל לפחות פעם ביום, במטרו או בכיכר. אז מה הוא עושה במרחק 327 קילומטרים מליסבון, על הגבול עם ספרד, מיד בתחילת החופשה שלי, סוף פורטוגל שמאלה? זה כמו לפגוש את מאיר דיזנגוף באילת. פומבל י'נודניק, אנ'לא מאמין, מ'תה עושה כאן? אתה מכיר את אשתי, נכון? וזאת הבת שלנו, רק נולדה.

מה מסתבר? אותו הצונאמי שהיכה בליסבון בשנת 1755 היכה גם בדרומה של פורטוגל. גם כאן נקרא פומבל למשימה. הוא בנה עיר חדשה – וילה ריאל דה סנטו אנטוניו שמה – במהירות מדהימה של שנתיים. הוא תכנן את מרכז העיר בעיצוב של רשת פומבלינית, ממש כפי שתכנן את בנייתה מחדש של ליסבון. כיכר העיר המקסימה הזאת, שבמקור נקראה "הכיכר המלכותית", נקראת כיום על שמו של מיודענו פומבל.

בטיילת של וילה ריאל דה סנטו אנטוניו, ליד המרינה, ניצב פסל מודרני של פומבל. בפסל הוא אוחז בידו תכניות אדריכליות מגולגלות. כמה מרענן להכיר גיבור לאומי, פוליטיקאי, שמקבל תהילת עולם על החזון האדריכלי שלו. במידל איסט זה לא מקובל. בשכונה שאני גדלתי בה גיבורים אוחזים רובים, ואם הם במקרה בעניין של גבורה נדל"נית, אז הם בטח הקימו התנחלות.

המשכנו לשוטט ברחבי העיר המקסימה הזו. שתינו קפה בכיכר ואכלנו עוגה. בשולחנות האבן זקני העיר שחקו דומינו. פומבל החזיק את הקטנטונת על הידיים ועשה לה פרצופים משונים. היא שחקה לו בתלתלים וצחקה. אז היא עשתה קקי, פומבל זרק אותה עלינו וחזרנו מהר לאוטו. אחרי שהחלפנו לה חיתולים על רצפת הבגאז', נופפנו לפומבל לשלום ויצאנו לדרכנו. ביי פומבלוש, נפגש שוב בליסבון.