בשנה הרביעית, לא טסתי לגואה. היה איזה עניין משפחתי או עסקי שהשאיר אותי בישראל, ואני שחררתי את הבית וגם את המרפסת. תכל'ס, לא הייתה לי ברירה. קה סרה סרה, מה שיהיה יהיה, חשבתי לעצמי, הכל בסדר. מפעם לפעם שאלתי חברים בכפר, מי מתגורר בבית? הייתי סקרן, מי נהנה עכשיו מפיסת גן העדן הזו ונרדם בבית לקול שכשוך גלים? הם ספרו לי על בחורה ששכרה אותו במקומי. שמחתי, מכל הלב, על כך שמישהו מבלה שם ונהנה מהסאונד של הגלים, מהנוף של המפרץ, מאנשי הכפר ומאותה הרגשה פנימית, שלא ניתן לתאר במילים. שחררתי.

החודשים חלפו, העונה בגואה הסתיימה וגשמי המונסון החזירו זוג חברים שלי מן הכפר, קארין ונועם, לישראל. ביקרתי אותם בביתם בתל-אביב והם ספרו לי על אירועי העונה שחלפה. מתישהו במהלך הביקור, הטלפון צלצל וקארין קבלה את השיחה. היא שוחחה בטלפון באנגלית, ואיכשהו הבנתי שבצד השני של הקו הייתה הבחורה שגרה בצריף שלי בהודו. "היא בביקור בישראל", קארין אישרה. "תני לי את הטלפון שלה, אני רוצה להכיר אותה", בקשתי. "אני לא נותנת לך", קארין ענתה, "קודם אדבר איתה ונראה אם היא מעוניינת להכיר אותך".

אחרי יום או יומיים נפגשנו. התברר שהיא מפורטוגל. הרכבתי אותה על הטוסטוס לחוף גורדון. הבחורה ההיא, מהבית שלי בגואה, מהבית שלה בגואה, היא היום אהובתי ואשתי. מאז שהכרנו הגשמתי לצידה, וגם איתה, חלומות נוספים, כולל הקטנטונת המתוקה שלנו, ברוך השם.

ממורים שפגשתי בדרכים ומניסיון החיים למדתי, שהרצון בשליטה, מקורו בפחד. אנחנו מנסים לשלוט בדברים, בגלל מה שאנחנו חושבים שיקרה אם לא נשלוט בהם, וגם בגלל שאנחנו חושבים שידועה לנו התוצאה שתהיה הכי טובה בשבילנו. אלא שכל היופי, הוא שדברים הולכים הרבה יותר בקלות כשבמקום לנסות ולשלוט בהתרחשויות, אנחנו מוותרים על שליטה ומרשים לדברים לקרות באופן טבעי. לשחרור יש כוח להשיג הרבה יותר מאשר שליטה.

כשהרשיתי לדברים לזרום באופן טבעי, נפתחו בפניי אפשרויות נהדרות שכשאחזתי בפחד לא הייתי מסוגל אפילו לדמיין. במשך שנים בזבזתי אנרגיות על ניסיון לתכנן איך אשמור על הבית בכל מחיר, מתוך החרדה שמישהו ייקח אותו ממני. במקום להאמין בטוב וליהנות מההווה, מחשבתי התרוצצה בדאגה אל העבר ואל העתיד, מבקשת שליטה. כשסוף סוף הפסקתי להיאבק, שחררתי ופיניתי את המרחב, מתוך אותו המרחב התגשמו חלומות נוספים, לטובתם העליונה ביותר של כל הגורמים המעורבים.

את הלקח מן השיעור שלמדתי, אני ממשיך לנסות וליישם מאז. Free Your Mind and The Rest Will Follow. מאז, כבר הספקתי להיכשל כמה פעמים, וגם להצליח. השמירה על הבלאנס הזה, בין המיינד ללב, בין השליטה לשחרור, בין הפחד לאמונה, היא אמנות, אמנות החיים. וגם עכשיו, בפורטוגל, הבית החדש שלי, אני מתרגל את האמנות הזאת. גם היום, הפחד מתגנב לפעמים. יש כל מיני דברים שמלחיצים אותי ושאני לא מכיר במדינה החדשה שלי, במצב החדש שאני נמצא בו, ובמציאות שמשתנה כל הזמן. אני מוצא דברים שעוזרים לי להגיע לאיזון נכון, כמו לחייך, להתעמל, לסלוח, לשחרר, לעשות מה שבא לי, ולהפנים שהכול חולף ומשתנה, וטוב שכך, והכל בסדר, וגם להקיף את עצמי באנשים חיוביים, ועוד הרבה דברים טובים, ובעיקר לנשום. לנשום עמוק. לנשום עמוק בפורטוגל.