הפוסט מאת ליאור קריגר

שלוש שנים חייתי בפורטוגל (2012-2015).

כשהגעתי לפורטוגל, כחצי שנה הסתובבתי בין חוות שונות להתנדב, להרגיש את המדינה, לחוות ולהחליט אם מתאים או לא. אהבתי את מה שראיתי.

פורטוגל ארץ מאוד "פשוטה", מהרגע שיוצאים ממרכזי הערים, כאילו חוזרים בזמן. מחוץ לעיר, הטכנולוגיה עדיין לא נוכחת, לכל בית יש גינת ירק גדולה ומושקעת, תרנגולות, חזיר, כבשים. במרכזי הכפרים על יד הנחל, יש מכבסה ידנית לשירות כולם. בכל כפר קטנטן יש בית קפה. כולם עוברים שם, גם בבוקר, לשתות כוסית של ליקר חריף במיוחד שבעל הבית מכין, למרות שעל פי התקנים של האיחוד האירופאי שנים שכבר אסור להכין משקאות כאלו בבית.

מצאתי בית עם שטח חקלאי בכפר. בעלי הבית גרים בפורטו (Oporto) והם רצו מישהו שישמור על השטח נקי, על הבית יבש, ויבצע קצת עבודות שיפוץ. זה היה הסכם מעולה בשבילי ובשבילם.

במשך שנתיים וחצי ניסיתי להרים כאן עסק של חקלאות אורגנית, כזה שמייצר את כל המגוון ומציע משלוח סל שבועי במחיר סביר. לאחר שנתיים וחצי הגעתי לשרת 12 לקוחות קבועים, רובם זרים (אנגלים, גרמנים, הולנדים) שחיים באזורים מבודדים. הרבה מהם, כמוני, באו לפורטוגל עם החלום של להגשים חיי קיימות, לגדל את האוכל, לא לייצר יותר מדי פסולת ולא לצרוך יותר מדי אנרגיה.

היה לי מאוד קשה לגדל ולשווק כאן. מלכתחילה הבנתי, שזה יהיה סוג של הרפתקה, יותר מאשר השקעה בעסק מצליח. הייתה לי תקווה שאצליח ליצור שילוב בין עסק שנותן הכנסה לחיים צנועים לבין התנסות בסגנון חיים שבאמת מרתק אותי, שבו אני מסוגל לייצר הכל בעצמי. אין לי אשליות לגבי ההיתכנות של אורח החיים הזה וההשפעה שלו על העולם, אבל זה נושא שמרתק אותי באופן אישי. אני מעריץ את חקלאי העבר. הם ידעו לחרוש שדות עם בעלי חיים, לייצר את כל הציוד מעץ, עור ומתכת, לגדל ענבים, לקטוף, לשנע, לשים בחבית יישון שנבנתה על ידיהם מעץ אלון ולשתות, בסופו של התהליך, יין משובח, כל כולו מעשה ידיהם להתפאר. זאת הייתה דוגמה למסלול ייצור מצרך בסיסי אחד, וכמוהו יש רבים: לבנות בתים, רהיטים, להכין גבינות, שמן, לשמר מזון לכל החורף, וכולם מבוססים על מידע שנאסף במהלך שנים רבות של אבולוציה אנושית.

המכשול המרכזי שחוויתי, חביב החקלאים בכל העולם, היה מזג האוויר. נהוג לדמיין את פורטוגל כארץ שמשית וחמה, של ים ובירה. תשכחו מזה. אולי הדרום הוא כזה, אבל אם תצפינו מליסבון, צפו לחורף ארוך וקר. קרה בשדה היא תופעה שכיחה למדי בבוקר חורף, שנמשך בערך מאוקטובר ולרוב מורגש גם באפריל. בלי חממות, גיליתי, מאוד קשה לייצר מזון. הפרשי הטמפרטורות בין היום ללילה ובין חודש לחודש כל כך חדים, שרוב הצמחים לא יתפתחו, ואם תהיה התחממות קלה, הם מיד יפרחו, לפני שפיתחו את האיבר אותו אנחנו אוכלים (עלים, שורש, גבעול, תפרחת). ישנו מספר מצומצם של גידולים יוצאי דופן שמתאימים לעונות השנה בצפון פורטוגל, וביניהם שום, בצל, פול (Favas), שמאד אהוב כאן כשהוא טרי, וגם טרמוש, הלא הוא, התורמוס, שחביב על כולם יחד עם בירה. הדמיון בין השם הפורטוגזי של התורמוס לשמו העברי, אגב, אינו מקרי. המורים, דוברי הערבית ששלטו בפורטוגל במשך שנים רבות, השאירו שרידים רבים וגם מספר מילים מוכרות: ג'ארה – כד מים, בלוטש – בלוטים, ועוד.

לפעמים הייתה לי הרגשה שאנשים כאן לא ממש רוצים להרוויח. אני יודע שזו סתם תחושה והיא לגמרי לא נכונה, אבל אני לא יודע איך להסביר אחרת את עשרות המיילים שלא נענו, שיחות הטלפון שלא חזרו והבקשות למידע שהופנו לדרכים ללא מוצא בסבך הבירוקרטי של חברה קטנה. אני לא יודע אם אנחנו הישראלים חמים על כסף, או יעילים באופן יוצא דופן, ובכל אופן קשה ולא נכון לעשות כאלו הכללות. מה שכן, בפורטוגל, אם תפגוש את אחד מהאנשים איתם יש לך קשרים עסקיים, טוב תעשה אם תיקח את הזמן ותשתה איתו כוסית. אותו איש פורטוגלי (או אישה) יגיע לעבודה בקביעות, יעשה את כל מה שצריך לעשות בנאמנות, וילך לאכול הפסקת צהריים באותה נאמנות. הוא יישב, על יד שולחן, בנחת, יאכל ארוחה של שלוש מנות – מרק, בשר וקינוח, עם כוס יין בצד וקפה טוב לסיום. בדרך חזרה מהפסקת הצהריים, הוא יעצור בבית הקפה המקומי לעוד קפה או כוסית ויחזור לעבודה נינוח ורגוע.

מחסום נוסף בלמכור תוצרת אורגנית בפורטוגל, הוא אנשים, או יותר נכון לומר, העדר אנשים. פורטוגל גדולה בשטחה מישראל פי 4.2 וישראל צפופה ממנה פי 3. בכל האזורים שבהם הסתובבתי יש הרבה כפרים קטנים שבתוכם בתים נטושים ובתים ריקים. הערים בפורטוגל גם הן קטנות ושקטות. הפורטוגזים הם מהגרי פרנסה. הם עוברים לשנים ארוכות לברזיל ולאירופה ועובדים שם. בקיץ חוזרים רבים מהם לפורטוגל לבקר בביתם שעמד ריק כל השנה. הם נוהגים ברכבים הנושאים לוחיות מכל רחבי אירופה, ובעיקר מצרפת, גרמניה, שווייץ והמון, המון מלוקסמבורג. בשלב מסוים, חשבתי שזה לא הגיוני שכל כך הרבה פורטוגזים עברו לגור בלוקסמבורג, זו הרי מדינה קטנטנה. בדיקה בוויקיפדיה גילתה ש-15% מאוכלוסיית לוקסמבורג היא במקורה מפורטוגל.

בקיץ הכפר מתעורר לחיים, וכל הזקנים האדיבים, היחידים שנשארים כאן כל השנה, מתמלאים עליצות שובבית למראה הילדים ובני הנוער שמסתובבים לפתע ברחובות. החבר'ה הצעירים דוברים צרפתית ביניהם, ופורטוגזית עם ההורים.

אני מניח שבסופו של דבר זו גם הסיבה העיקרית שבגללה אני עוזב את פורטוגל, עם כל הקסם, הפשטות והידע של הזקנים שמכינים לעצמם לחם, נקניקים, דבש ומשקים בתעלות חפורות עם טוריה ולא בטפטפות (מי שחקלאי בארץ לא יכול לדמיין כזה מצב), בסוף היום הייתי בודד. לדבר על מזג האוויר ועיזים אני אוהב, אבל גם על רגשות, תחושות ומחשבות. ללמוד איך להכין גבינה אני אוהב, אבל גם לשחק כדורגל עם החברים בשישי בערב. למצוא על יד הדלת פירות טריים ועסיסיים שנקטפו הרגע, ממלא את הלב באושר, אבל גם להשתכר ולרקוד לצלילי ביונסה זה צורך קיומי. בכפר שהייתי בו בפורטוגל, לא יכולתי לשלב בין הרקע התרבותי שממנו באתי, לסגנון החיים אותו אני שואף לקיים.

תודה לישראלי בפורטוגל שהזמין אותי לכתוב פוסט אורח בבלוג שלו. יצא חשבון נפש לתקופה הזו. כיף להסתכל אחורה. תודה שקראתם ותיהנו מהבלוג היפה הזה.

חיבוק (Abraço) גדול לכל הפורטוגזים, אנשים אדיבים וטובי לב.

ליאור