קהל אפריקאי עליז נמצא כמעט לאורך כל שעות היום בכיכר סאו דומינגוש (Igreja de São Domingos) בליסבון, ברובע Baixa של ליסבון. לבושים בבגדים מסורתיים צבעוניים, הם מתקבצים יחדיו, מפטפטים ונהנים מרגעים של מנוחה. הסיבה לכך שהם נפגשים דווקא במקום הזה, היא שלכנסייה שנמצאת בכיכר זו, כנסיית סאו דומינגוש, יש כומר שחום עור, שתומך במהגרים החדשים בקליטתם בפורטוגל. לפי גרסה אחרת, מקום המפגש נבחר לפי באר הז'ינז'יניה (הליקר הידוע של פורטוגל) שנמצא כמעט מול הכנסייה.

כנסיית סאו דומינגוש היא אתר תיירות לאומי פורטוגלי. זהו מקום שקשה להישאר אדיש אליו, גם במקרה של מבקרים שאינם נוצרים, או מי שאינם מאמינים. זו כנסייה עם אווירה מיוחדת ושונה מכל כנסייה אחרת בה ביקרתי.

אסונות טבע ותלאות בכנסיית סאו דומינגוש

כנסיית סאו דומינגוש היא כנסייה עתיקה שקורותיה ותלאותיה רבות. זוהי כנסייה מקאברית, אטרקציה תיירותית מוזרה וקצת מפחידה.

אבן הפינה של כנסיית סאו דומינגוש הונחה בשנת 1241. לאורך מאות שנים, הכנסייה אירחה חתונות מלכותיות, הלוויות לאומיות וגם טבילות של בני ובנות מלוכה, עד להקמת הרפובליקה הפורטוגלית המודרנית בשנת 1910. היא הייתה למשך תקופה מסוימת הכנסייה הגדולה בליסבון. עד כאן הכל טוב, יפה וחגיגי. אלא שלאורך מאות שנותיה, פרט לאירועים חגיגיים שכאלה, סבלה הכנסייה, ושרדה, אסונות טבע. היא גם הייתה עדה ואירחה אירועים מצמררים. הנה הפירוט הטראגי:

• בכנסיית סאו דומינגוש התלקח פוגרום ליסבון בשנת 1506, בו נרצחו כ-4000 יהודים.
• הכנסייה ניזוקה ברעידת האדמה של שנת 1531 בליסבון. היא נבנתה מחדש מספר שנים לאחר מכן.
• ברעידת האדמה של שנת 1755 הכנסייה כבר נהרסה כמעט כליל. בקירות העבים נפתחו שברים מהתקרה ועד לרצפה. האוצרות והציורים של הכנסייה נעלמו. בנייתה מחדש של הכנסייה לא הושלמה עד שנת 1807.
• הכנסייה שימשה, בתקופת האינקוויזיציה, כאתר הוצאה להורג. הוצא בה להורג בשנת 1761 המיסיונר הישועי גבריאל מלגרידה באשמת כפירה וחילול השם.
• בשנת 1959 הכנסייה ניזוקה שוב נזקי קשים, הפעם על ידי שריפה שפרצה בה. את הלהבות ניתן היה לראות מכל גבעות העיר. בשריפה, שנדרשו שש שעות לכבותה, נספו שני כבאים. השריפה כילתה כליל את הכנסייה והרסה את המזבחות המוזהבים, ציורים ופסלים יקרי ערך. חלפו כ-35 שנים עד שהכנסייה נפתחה שוב לקהל, בשנת 1994.

כנסייה מסתורית, דרמטית ונוגעת ללב

מיד בכנסייה לכנסייה, ריח שריפה וחריכה נישא באוויר. קל מאד להבין שכאן הייתה שריפה. חלקים הרוסים של הכנסייה מזדקרים מהקירות. עמודי האבן הענקיים, נושאים צלקות חשופות מהאסון. מתכנני עבודות השיקום של הכנסייה הקפידו שלא להסתיר סימנים ושרידים רבים של השריפה. המקומיים מספרים שלאחר הפעמים החוזרות והנשנות שבהן הכנסייה נהרסה ונבנתה מחדש, החליטו האחראים שלא להתעקש עוד ולתת לכנסייה להישאר כפי שהיא, ועל כך ניתן לה הכינוי "הכנסייה העירומה".

חלל הפנים האפלולי של הכנסייה נבצע בעבודות שיקום הכנסייה בצבע כתום מבעית, שנראה לחלוטין בלתי מתאים לקשתותיה וקירותיה העתיקים. בגומחות קטנות חבויות עבודות אמנות המתארות את מותו של ישו וגופתו המתפוררת. השילוב המוזר של ארכיטקטורה עתיקה, ארכיטקטורה מודרנית ועיצוב בארוקי מגביר את האווירה המסתורית והדרמטית בכנסייה.

עיצוב מקובל לכנסייה היא עיצוב של פאר והוד. במסעותיי ברחבי העולם, בקרתי בכנסיות מונומנטליות רבות, השוכנות במבני ענק, מעוטרות קישוטים ופיסולים יקרי פז, וודאי גם אתם מכירים כנסיות ענק ופז שכאלה. המטרה שעמדה מאחורי עיצוב הכנסיות כך, הייתה לתת למתפלל תחושה של אפסות לעומת האל. אני, מכל מקום, מעדיף את התחושה של ערך בפני האל, על פני תחושה של אפסות בפניו. הפאר והגודל מרשימים, אבל הם אינם חודרים ללב. כנסייה כמו כנסיית סאו דומינגוש, לעומת זאת, שמציגה את חבורותיה ועירומה בכנות שכזאת, יש בה ייחוד אנושי ונוגע ללב.