פעם הייתי מעורב בתאונה עם כרכרת סוסים. תאונה חזיתית. זה היה בתורכיה, באי בּוּיוּקָאדָה, בסמוך לאיסטנבול. התאונה קרתה כך: רכבתי על אופניים להנאתי ולפתע ראיתי לפני את סבתא וסבא שלי נוסעים בכרכרת סוסים. הגברתי את מהירות הרכיבה, כדי להתקרב לסבתא וסבא מצידה השמאלי של הכרכרה. תוך כדי תנועה פטפטתי עם סבתא וסבא. נסענו זה צד לצד זה, הם בכרכרה ואני על האופניים, משוחחים וצוחקים. הסייס הצליף קלות בסוסים, אני דיוושתי באופניים, ומרוב ששקעתי בשיחה לא שמתי לב שמהנתיב הנגדי מגיעים כרכרה וזוג סוסים שועטים. כשהרמתי סוף סוף את המבט, הסוסים כבר הביטו לי בלבן של העיניים ולא נותרה לי ברירה אלא לזנק מהאופניים. בעוד אני נוחת ומתגלגל על הקרקע, הסוסים רמסו את האופניים בפרסותיהם. דוד שלי, שחש לעזרתי לאחר התאונה, אמר שהאופניים קבלו צורה של 8. זה סיפור אמיתי, אני לא צוחק.

מוזיאון הכרכרות של ליסבון מציג מגוון עשיר של עשרות כרכרות יפהפיות, מכל המינים והסוגים, שהיו שייכות למשפחת המלוכה ולאצולה של פורטוגל. יש במוזיאון כרכרות שנבנו לכבוד חתונות והכתרות, כרכרות של מלכים, נסיכים, שגרירים, אנשי דת וילדים, עם שני גלגלים ועם ארבעה, עם גג סגור וקבריולט, מפורטוגל, צרפת, ספרד, אוסטריה ואנגליה, כרכרות פשוטות וכרכרות פאר, עשויות עץ, קטיפה, זהב ועור, כרכרת דואר, אפילו כרכרה עתידנית, ועוד סוגים שונים ומשונים של כרכרות. הכרכרות מעוטרות בעבודות אמנות יפהפיות ובכמה מהן משולבים אפילו פסלים. ישנן כרכרות שנראות כל כך גדולות וכבדות, עד שקשה להאמין שהן אי פעם זזו. זהו אחד מאוספי הכרכרות הטובים בעולם, והוא מעניק הבנה טובה של התפתחות הכרכרות, מבחינה טכנית ואומנותית, החל מן המאה ה-16 ועד למאה ה-19. אם בא לכם לראות אונליין כרכרות של המוזיאון, יש גלריית תמונות יפה כאן.

אני זוכר את הפעם הראשונה שבה הוריי יצאו בערב והשאירו אותי בבית לבד, בלי בייביסיטר. כדי לסלק את הפחד, שמתי בווידאו את הסרט "בן חור", בכיכובו של צ'רלטון הסטון. בשל אורכו של הסרט, למעלה משלוש וחצי שעות, הוא בא שתי בקלטות וידאו. אחד מרגעי השיא של הסרט הוא מרוץ כרכרות רומאי, שנחשב לאחד מקטעי הפעולה המרהיבים שנראו על מסך הקולנוע אי פעם. הסרט היה לי לחברה ברגעי הבדידות הארוכים עד לשובם של הוריי.

אני אוהב כרכרות. הן מסע בזמן, בכלי שהשימוש בו נעלם מן העולם, לימים שבהם בעלי חיים הסיעו בני אדם. כשאני מביט בכרכרה ומפעיל את הדמיון, אני שומע את רקיעות פרסות הסוסים הדוהרים ואת הצלפות השוט של הסייס, וגם חש את קפיצות גלגלי הכרכרה על גבי הדרך המשובשת. עם דמיון מפותח שכזה, ברור שנהניתי מהביקור במוזיאון הכרכרות הלאומי בליסבון. יחד עם זאת, יש לי גם ביקורת. החוויה במוזיאון הכרכרות של ליסבון מוגבלת להתבוננות בכרכרות, במרחק ביטחון של מטר או שניים, ולקריאה של שלטי מידע. אחרי עשר, עשרים כרכרות, זה יכול להתחיל לשעמם. אפשר לצפות ממוזיאון מודרני ליותר מכך. אם הייתה ניתנת הזדמנות להיכנס לכרכרות (או למודלים שלהן), לפתוח את הדלתות, לשבת על כיסא הסייס, לגעת בכרכרה ולהרגיש אותה, או לפחות לצפות בסרט בנושא, החוויה וודאי הייתה יותר שלמה, מהנה ומעניינת. אלא שהמוזיאון אינו מאפשר למבקר חוויית עומק אינטראקטיבית, וחבל.

"הזמן נע בכיוון אחד, הזיכרון בכיוון אחר" (ויליאם גיבסון)

מספר טיפים שימושיים למבקרים במוזיאון:

• מהקומה העליונה של המוזיאון, זו שמעל לקומת התצוגה, ניתן לצפות מגבוה על הכרכרות ועל המבקרים במוזיאון. מומלץ לעלות למעלה, זאת זווית יפה לצפות ממנה על הדברים.
• משכנו הנוכחי של נמצא מוזיאון הכרכרות הוא מבנה חדש ורחב ידיים, שנחנך בשנת 2015. המבנה הישן, שנקרא O Picadeiro Real (בית הספר המלכותי לרכיבה), עדיין מקבל מבקרים. שני המבנים קרובים זה לזה וקל להתבלבל ביניהם, אז שמרו על ריכוז כשאתם רוכשים כרטיס ושימו לב למפה ולפרטים שכאן. המבנה הישן הוא קלאסי ומרשים, יש בו יצירות אמנות יפות, אולם תמצאו בו מעט כרכרות. אם חשקה נפשכם ליהנות ממגוון רחב ועשיר של כרכרות, המוזיאון לכרכרות, הוא המקום בשבילכם. ניתן, מכל מקום, ניתן לרכוש גם כרטיס משולב לשני המוזיאונים.
• ביציאה מהמוזיאון יש סניף של סנטיני. זאת הגלידה הכי טעימה בליסבון (ואפילו בעולם!).