זה היה טיול משפחתי באירופה, לפני הרבה שנים. היינו באוסטריה ובקרנו בכנסייה. הייתי אולי בן שמונה או תשע. כרעתי על הברכיים והצטלבתי. זה היה בצחוק. או שלא. אמא שלי הייתה לצידי ואמרה לי להפסיק לעשות שטויות, שזה לא מצחיק, או משהו בסגנון הזה.

אחרי הרבה שנים גרתי במונטריאול. הייתה לי חברה ברזילאית והיה לה מנהג, בכל מקום שגרנו בו בעולם, לארגן שולחן קטן עם פריטים שמחברים אותה לרוח. מין פינת אמונה ביתית. היו שם פריטים שהיא אספה מכל העולם, סמלים, קריסטלים, קמעות, ספרונים ותמונות. היו שם גנדי וגורואים מהודו, וגם ספר של איינשטיין (שחוץ מזה שהיה חזק בענייני פיזיקה, ידע הרבה גם על עניינים פחות גשמיים). היו במקדשון מגן דוד וגם חמסה. והיו בו סנט פרנסיס וגם תמונה גדולה של ישו. ג׳יזס. תמונה גדולה שלו. אצלי בבית. דוגרי, עם כל הליברליות שלי, היה לי קשה לעכל את זה. תמונה גדולה של ישו זה לא דבר מקובל במקום שממנו אני בא. אורח הכבוד בבר מצווה שלי היה הרב הראשי של תורכיה. מה הוא היה אומר על זה? ג׳יזס כרייסט. אבל אם חברה שלך רוצה שיהיה לך ישוע בבית, מה תגיד? זרמתי. זאת בטח הזדמנות אישית עבורי לצמוח.

כשההורים שלי עמדו להגיע לביקור בקנדה, נלחצתי. התכנית הייתה שהם יתארחו אצלנו ולא ידעתי איך הם יקבלו תמונה של ישוע בן יוסף בבית של הבן שלהם. דברתי על כך עם חברה שלי ובקשתי ממנה, בזמן הביקור, לקפל את המקדש. אחרי שהם עוזבים ג'יזס יכול לחזור. וכך קרה. היום, במרחק השנים, נראה לי הפתרון שהצעתי ממש בלתי מתאים. כיום לא הייתי נוהג כך.

הדת השלטת בפורטוגל היא נצרות קתולית, אליה משתייכים כ-95 אחוזים מהאוכלוסייה. הלב הפועם של פורטוגל הקתולית הוא פטימה. לפטימה, עבור מאמינים נוצריים, יש כוח משיכה עצום שלמעט מאד מקומות בעולם יש. סיפור ההתגלות בפטימה נחשב בכנסייה הנוצרית לאחד האירועים העל-טבעיים החשובים ביותר של המאה העשרים. ביום 13 למאי 1917 רעו את הכבשים שלושה מילדי הכפר – לוסיה בת ה-10 ושני בני דודיה, פרנסישקו בן ה-9 וז'אסינטה בת ה-7. מכת ברק הכתה לפתע באדמה ואשה "מוארת יותר מהשמש" הופיעה לפניהם. זו הייתה, לפי האמונה, אימו של ישו. שישה חודשים ברציפות – כל פעם ב-13 בחודש – התגלתה לשלושת הילדים הבתולה הקדושה, כשבפיה שלוש נבואות. מאז, הפכה פטימה לאתר עלייה לרגל. היכן שכבשים פעם רעו נמצאות כיום שתי כנסיות ענק. מדי שנה מבקרים בפטימה כשישה מיליון מאמינים.

פטימה נחשבת למקום קדוש עם סגולות של ריפוי וניסים. הסבתא, אמא של אשתי, בקשה ללכת עם הנכדה לפטימה. באחד מימי השבוע יצאנו לטיול, סבתא, אשתי, הקטנטונת ואני, להגיד תודה ולקבל ברכה.

שתי עבודות אמנות משכו את תשומת לבי בפטימה, ובשתיהן דימויים של ישו. כולנו מכירים את הדימויים המקובלים של ישו הצלוב, מסמרים נעוצים בעצמותיו ופניו מיוסרים. רואים אותם בכנסיות ברחבי העולם. אבל שני הג'יזסים שראיתי בפטימה שונים, חדשניים ומעוררי השראה.

הפסל הראשון הוא A Cross for Fátima של אמן הפלדה הגרמני Robert Schad. מדובר בפסל ענק בגובה 34 מטרים של ישו. על אף המימדים המדהימים, מדובר בפסל פשוט מאד בצורתו. ישו הצלוב נראה כמעט כמו "איש חשבוני" עשוי קיסמים. הפסל נעדר כל כל פרטים ריאליסטיים של גוף או סבל. ישו של הפסל הזה אינו מערבי, לבן, או קולוניאלי, אלא ישו רב תרבותי, שמדבר בגובה העיניים ובכבוד למאמינים מכל קצוות תבל.

הפסל השני, של האמנית האירית Catherine Greene, נמצא בכנסיית Santíssima Trindade. דמותו של ישו הצלוב עשויה ברונזה וגובהה חמישה מטרים. גם כאן ישו שונה מן הדימויים המקובלים שלו. הוא לא סובל. הפנים שלו נראות אסייתיות, או אולי אפריקאיות. יש לו זקנקן תיש. ישו עם מסכה.

לפני שנולדה הבת שלי, כשהיא עוד הייתה בבטן, חג החנוכה הגיע. הדלקנו נרות ושרנו שירי חג. לכבוד המכבים. אחר כך הגיע קריסמס. קשטנו עץ אשוח וחלקנו מתנות. ג'ינגל בלז, גי'נגל בלז. עם הבת שלי אני מדבר עברית, אמא שלה מדברת איתה פורטוגזית ובינינו אנחנו מדברים בבית אנגלית. משהו חדש ואישי נוצר, שמחבק ומקבל את כולם באהבה.