מרחבים פתוחים, קרוואנים וסיפור ליסבון
לפני כמה שבועות כתב אלי חבר מישראל, על כך שהוא יוצא לטיול בקרוואן עם משפחתו, מברלין לליסבון. זה קרה במקרה, הוא סיפר, בעקבות צירוף של מקרים ונסיבות. ליסבון היא חלום ישן שלו, מאז שראה לפני שנים רבות את הסרט "סיפור ליסבון" (Lisbon Story). רק לאחרונה, אחרי שהטיול כבר תוכנן ותואם, הוא הבין שהדמות הראשית בסרט יצאה למסע במסלול דומה, מגרמניה לפורטוגל.
בסרט "סיפור ליסבון", של הבמאי הגרמני המוערך וים ונדרס, מקבל פיליפ ווינטר, איש סאונד גרמני, גלויה מליסבון מחברו פרידריך. בגלויה מפציר פרידריך בווינטר לבוא לפורטוגל ולסייע לו לסיים סרט שהוא מביים. ווינטר נענה להזמנה ויוצא למסע ברכב מפרנקפורט לליסבון.
הדקות הראשונות של הסרט מציגות את הנסיעה של ווינטר ברכב מצפון אירופה לדרומה. המצלמה אינה מצלמת את הנהג אלא את הטיול מנקודת מבטו של הנהג המתבונן בדרך. הנסיעה ממחישה כמה קל לחצות את גבולות המדינות באירופה וגם את המהירות בה משתנים הנופים, התרבויות ומזג האוויר ביבשת. כאשר הנוף משתנה, גם המוזיקה והשפה שמשמיע מכשיר הרדיו שברכב מתחלפים. בתחילת הנסיעה נשמע קריין גרמני. ווינטר מעביר תחנה ובמקום הקריין מנגן הרדיו מוזיקה אלקטרונית בגרמנית. הרכב מתקרב אל מעבר הגבול וקולו של ווינטר נשמע ברקע אומר:
"לאירופה אין גבולות. המחסומים הוסרו וכל אחד יכול לעבור. האם אני לא יכול להראות את הדרכון שלי למישהו? בבקשה, בבקשה, תן לי לפתוח את תא המטען! לא תאמין מה יש לי כאן בפנים!"
הרדיו ממשיך לדבר ולשיר, הפעם בצרפתית. מהחלון הקדמי של המכונית רואים את מגדל אייפל. גשם יורד, המגבים מנגבים והרכב חוצה עוד גבול. ברדיו משודר משחק כדורגל בספרדית. שוב נשמע ברקע קולו של ווינטר, מקליט את עצמו במכשיר הקלטה:
"מזמן שלא טיילתי מרחק רב כל כך ברכב. אני קולט שאירופה הופכת לאומה אחת. השפות משתנות, המוזיקה משתנה, החדשות אחרות, אבל… הנוף דובר את אותה שפה ומספר את סיפוריה של יבשת ישנה מלאה במלחמה ושלום. נעים לנהוג בלי לחשוב על דבר, לעבור פה ושם דרך סיפורים ורוחות הרפאים של ההיסטוריה. פה, אני מרגיש בבית. זאת המולדת שלי!"
על המשפט "זאת המולדת שלי" חוזר ווינטר מספר פעמים, בצרפתית, איטלקית, ספרדית ואנגלית.
בכפר בגואה, אגונדה שמו, לחוף האוקיינוס ההודי, פגשתי פעם זוג עם קרוואן. הם ספרו על מסע שהם עשו מאירופה, דרך המזרח התיכון ועד להודו. ממטיילים אחרים בקרוואן שמעתי על מסע דומה, מאירופה, דרך מדינות ברית המועצות לשעבר, מונגוליה וסין, עד להודו.
יום אחד, יהיה לי קרוואן לטייל בו ואסע בו בעצמי ועם אהוביי לאן שנפשנו תחפוץ.
גבולות ומחסומים במזרח התיכון
מספרים על הרכבת המנדטורית של תחילת המאה הקודמת, שהסיעה נוסעים מחיפה לשלוש יבשות – למצרים באפריקה, לסוריה שבאסיה ולאיסטנבול שבאירופה. הורי, שהגיעו לישראל מתורכיה, השאירו שם משפחה ענפה. כמה נהדר היה אם כיום, כפי שהיה פעם, יכולתי לתפוס רכבת מתל-אביב לביקור משפחתי באיסטנבול.
אלא שבישראל שאני מכיר, המציאות אחרת לגמרי. לבנון, סוריה, ירדן, מצרים ופלסטינים בשטחים, אלה השכנים. אם רוצים לחצות גבול, קונים כרטיס טיסה.
"ארץ קטנה עם שפם
חצי סיכה בין סעודיה לים"
("ארץ קטנה עם שפם" – קורין אלאל)
בילדותי נסענו לטיול משפחתי בצפון. כשהגענו לגבול העברתי את כף רגלי, רק מעט, מעבר למחסום וקראתי בקול – "הייתי בלבנון!". פעם אפשר היה להסתלבט בחושה סיני. היום היא זירת קרב. זכורה לי גם נסיעה בתקופת הסכמי אוסלו לקזינו ביריחו, שמאז התרוקן מז'טונים וקירותיו מחוררים בכדורי רובים.
בישראל, נדרשת נסיעה קצרה מאד כדי להגיע למקום שמרגיש כארץ סכנה. הגבולות לוחצים, המחסומים סגורים ואף אחד לא יכול לעבור. אין יוצא ואין בא. גם דרכון לא יעזור לך. הנוף אולי מדבר את אותה השפה, אבל הסיפורים שהוא מספר הם על מלחמות ועל חללים. בארץ הקודש, שכנים מקימים גדרות, בונים חומות ונלחמים בינם לבין עצמם על המולדת.
אולי בשל החוסר הזה, במרחבים שלווים ובגבולות פתוחים, ניצתה בי מילדות תשוקת מסעות. בחלקים אחרים של כדור הארץ, הגבול הוא לא מקום שחייבים לעצור בו, אלא מקום שבו נפתחים עולמות, נגלות תרבויות ונוצרות אפשרויות חדשות.
התשוקה למסעות והמסך
תשוקת מסעות הציתו וממשיכים להצית בי גם המסכים – הגדול, הקטן והקטנטן (של הלפטופ).
ראש וראשון, ג'יימס בונד, במבצעיו במקומות אקזוטיים ברחבי העולם. "יהלומים לנצח", למשל, מתרחש ביפן, מצרים, צרפת, הולנד, ארה"ב, מקסיקו, דרום אפריקה ודרום אמריקה. ב"קזינו רויאל" הגיע 007, בין כוסית מרטיני לעוד כוסית, לצ'כיה, אוגנדה, מדגסקר, איי בהאמה, ארה"ב, מונטנגרו ואיטליה. לישראל בונד טרם הגיע. בפורטוגל הוא כבר היה, בסרט "בשרות הוד מלכותה". לעיר אודייפור בהודו הגיע בונד ב"אוקטופוסי". גם אני הגעתי לשם לפני שנים וגיליתי שאין ספור מסעדות בעיר מקרינות את הסרט בערבים, להנאת התיירים. בונד, אגב, היה גם בחלל החיצון, ב"מונרייקר". לשם טרם הגעתי.
מסעות ונוסעים נוספים שהטביעו בי רושם היו אגאתה כריסטי וה"רצח באוריינט אקספרס", רכבת הנוסעים המהודרת שפעלה בין פריז לאיסטנבול; "גבי ודבי" של הטלוויזיה החינוכית ומקל הקסמים שאפשר להם להגיע לכל מקום בעולם; "מנהרת הזמן" בבקרי החופש הגדול, עם דאג וטוני שהגיעו לתקופת הדינוזאורים, לעיר הקדומה טרויה, לימי המלך ארתור ולמערב הפרוע; והסרט האהוב עלי בכל הזמנים – טרילוגיית "בחזרה לעתיד" עם מייקל ג'יי פוקס. אם פעם תרצו לקנות לי מתנה, קנו לי מכונת זמן.
הייתם פעם באתר האינטרנט של קוריאה הצפונית? הפוליטיקה אינה מאפשרת לנסוע לשם, אבל מסך המחשב והאינטרנט מרשים זאת. המרחב המקוון שם ללעג ביקורות דרכונים ומסופי גבולות מלאכותיים. האינסוף הפתוח וחסר הגבולות של האינטרנט, ושל הטכנולוגיה באופן כללי, הוא בעיני אחד מהזרזים שמקרבים את סופה של ה"מדינה" כצורת הארגון הפוליטית הדומיננטית של האנושות, שלדורות הבאים פשוט תראה מוזרה.
Imagine there's no countries
It isn't hard to do
(John Lennon – Imagine)
סוף דבר
בספרו של מארק טוויין, "התמימים בחוץ לארץ", מתאר המחבר את מסעו לאירופה ולמזרח התיכון. כותב שם טוויין:
"מסעות הם קטלניים לדעות קדומות, גזענות, וצרות אופקים"
טיולים הם כלי מצוין ללמידה, לצמיחה ולהתקדמות. הם מעניקים זוויות ראייה חדשות על המציאות, שמגלות אפשרויות לעוד ועוד מסעות, לפי נטיית ליבנו.
עם זאת, ממסעותיי וממורים שפגשתי בדרכים למדתי שאושר ועצמאות אינם מותנים בנסיבות חיצוניות תומכות (אפילו שזה ממש עוזר). הדרך אל החופש ואל המרחבים הפתוחים, נעדרי הגבולות, היא המסע פנימה. במרחבי המודעות העצמית, שם נמצא הקרוואן הכי Free Spirit שיש. יום אחד, אני רוצה להיות ראוי לקרוואן שכזה, ואפליג בו בעצמי ועם אהוביי לאן שנפשנו תחפוץ.
"אני רוצה לטפס על ההרים כי הם שם
ולבקר במדינות מעבר לים
לדעת אם יש צורות חיים אחרות
ואם המתים ממשיכים לחיות"
("הקיץ האחרון" – שפיות זמנית)
תגובות