"דיקטטורה של היגיון ותבונה", כך הגדיר העריץ אנטוניו דה אוליביירה סלזר את רעיון "המדינה החדשה" (“Estado Novo”) של פורטוגל. משטר עריצות זה, שהיו לו מאפיינים פשיסטיים, משל בפורטוגל בין השנים 1933 ו-1968. משטר של "היגיון ותבונה", האמנם?

מקרה מעניין, שיש בו כדי להמחיש את דרך החשיבה של העריץ סלזר ואת אופייה של פורטוגל בימיו, הוא זה שבו חברת קוקה קולה, מהמותגים הבולטים של תרבות הצריכה האמריקאית, ניסתה בתחילת שנות ה-60 להיכנס לשוק הפורטוגלי. הדיקטטור סלזר סירב לאפשר לחברה לפעול בפורטוגל, מנימוקים של מוסר. הוא נימק את הדברים במכתב להנהלת החברה, בכנות מתריסה. "פורטוגל היא שמרנית, פטרנליסטית, ותודה לאל, 'מפגרת', מונח שאני מחשיב כמחמיא, ולא מזלזל", כתב סלזר, והוא מוסיף:

"אתם מנסים להביא לפורטוגל משהו שאני שונא יותר מכל – שהוא, המודרניות והיעילות המפורסמת שלכם. אני נחרד לחשוב על המשאיות שלכם נוסעות בכל הכוח במורד רחובות ערינו העתיקות, ותוך כדי שהן עוברות, מאיצות את הקצב של מנהגינו בני מאות השנים".

אני לא מכניס קוקה קולה הביתה. מחריד לחשוב על ההשפעה שלמשקה בצבע שחור, מלא בסוכר וחומרים עם שמות מחשידים כמו Caramel E150d ו-Phosphoric Acid יכולה להיות על הבריאות של משפחתי. במידה מסוימת, אם כך, הגם שגישתו הכללית של סלזר ביחס למודרניות וקידמה נראית לי קיצונית מדי, יש בה גם צד שאני יכול להתחבר אליו.

סלזר, מצידו, אפילו שדובר כבר בשנות הסיקסטיז העליזות, העדיף שפורטוגל תביט לאחור ושלא תזוהם על ידי קידמה. זו הייתה דרך החשיבה של הדיקטטור, ועל אף שאני באופו אישי נוהג להיזהר מהשפעות מוגזמות של תרבות הצריכה המערבית על חיי, איני מוצא היגיון או תבונה בגישה הקיצונית הזו שהייתה לדיקטטור. מי שלא הולך קדימה, הולך אחורה.

גם כיום, למעלה למעלה מ-40 שנים מאז שעברה פורטוגל לשיטת ממשל דמוקרטית, עדיין יש בה בפורטוגל משהו, אפילו קצת, מאותה נטייה לשמור על מנהגיה ומהגישה החשדנית כלפי יעילות מוגזמת, ויש בכך קסם רב.