בלב העיר ליסבון, ליד כנסיית סאו דומינגוש, בלב כיכר, ניצבת אנדרטת מגן דוד. מהגרים נוהגים להתקבץ בכיכר הזו, משום מה, בעיקר מארצות אפריקה. הם נחים, מפטפטים ונהנים מאור שמש חמימה. על אחד מן הקירות בכיכר כתוב "ליסבון, עיר הסובלנות" בעברית, ובשפות רבות נוספות. אם הייתה מנהרת זמן לנסוע בה לאותה הכיכר, לפני כ-510 שנים, סובלנות למיעוטים לא הייתה בה כלל וכלל. אכזריות, דם ומוות היו מנת חלקה של הכיכר באותם הימים.

בצורת, רעב, מגיפה, פוגרום

ביום ראשון 19.4.1506 התפלל קהל מאמינים בכנסיית סאו דומינגוש בליסבון. פורטוגל של אותה התקופה סבלה מחוסר יציבות חברתית ובעיות כלכליות קשות. זו הייתה תקופה של בצורת, רעב ומגיפה בפורטוגל וההמונים סבלו מאד. הם התפללו לישועה.

למעלה מ-100,000 יהודים, שגורשו בגירוש ספרד של שנת 1492, נוספו לאוכלוסיית פורטוגל באותה התקופה. זו הייתה תוספת של כעשרה אחוזים לאוכלוסיית המדינה ובתקופה של קושי לאומי כה רב, הדבר עורר התנגדות עממית. המלך הפורטוגלי, מנואל הראשון, היה סבלני כלפי היהודים והעניק להם מקלט בממלכתו. לאחר מספר שנים, בשנת 1497, בלחץ הספרדים, הוא ציווה על כל יהודי פורטוגל להמיר את דתם לדת הקתולית. ניסיונות האינטגרציה של המלך לא צלחו והנוצרים החדשים נחשבו כופרים, הופלו לרעה והשנאה כלפי היהודים גאתה.

ב-19 לאפריל 1506 תפילת יום ראשון נמשכה בכנסייה. לפתע, אחד המתפללים נשבע שהוא ראה את פניו המוארים של ישו על המקדש. התרגשות רבה אחזה בקהל המתפללים הקתולי, שראו בתופעה נס ומסר אלוהי. יהודי מומר (אנוס) שנכח בתפילה חשב אחרת, והשמיע את דעתו. הוא כפר בנס וטען בקול שזו תופעה טבעית של השתקפות של נר על הצלב. זאת הייתה הטענה האחרונה שאותו האיש השמיע. חיים ומוות ביד הלשון. קהל המתפללים הקתולים המשולהב משך את האיש בשיער ואל מחוץ לכנסייה, היכה אותו למוות ושרף אותו בכיכר רוסיו הסמוכה.

האירוע הצית אלימות קשה בליסבון. היהודים, שהאוכלוסייה הפורטוגלית הנוצרית ממילא תמיד הייתה חשדנית כלפיהם, הפכו לשעיר לעזאזל. כמרים דומיניקניים האשימו את היהודים ברעב, בבצורת ובמגיפה והבטיחו להורגי "הכופרים" מחילה על חטאיהם. הבטחת הכמרים שלהבה המונים ועודדה אותם להצטרף לטובחים. באותו היום קהל מוסת של מאות מקומיים חמושים בחרבות, יחד עם מלחים זרים שעגנו בעיר, צדו ברחובות והרגו יותר מ-500 יהודים. גופותיהם של הנרצחים נשרפו על ידי ההמונים ברוסיו ולגדות נהר הטז'ו.

איפה המלך?

המלך מנואל הראשון נעדר מהעיר כשהתחיל הטבח. עוד לפני כן, הוא ברח מפחד המגפה אל יישוב מרוחק. פקידי הממשל שהיו בליסבון לא הצליחו להתערב בנעשה, שכן הקהל גדל והאלימות התפשטה. המלך הוציא צווים להפסקת האלימות ושלח אל הבירה נציגים של חצר המלכות להפסיק את שפיכות הדמים.

בינתיים, בליסבון, היום חלף. ב-20 לאפריל מקומיים נוספים הצטרפו לקהל האלים ברובע Baixa של העיר. האלימות גברה. היהודים התחבאו בבתים. הקהל האשים אותם בכפירה וברצח אל ומשך אותם מתוך הבתים. הם הובלו לרחובות עם נשותיהם, בניהם ובנותיהם, עונו, ונשרפו חיים או מתים בכיכרות העיר. ילדים לא זכו לרחמים וההמונים טבחו גם בהם. בתי היהודים, זהב וכסף, נבזזו. יותר מ-1000 אנשים נהרגו ביום השני.

גם ביום השלישי, הטבח נמשך. אחר שמת יהודי מנושאי כליו של המלך, המשמר המלכותי הוזעק לליסבון. האלימות סופסוף דעכה. אלפי גוויות נערמו על המוקדים ובכיכרות.

לאחר הטבח

בסה"כ נטבחו בפוגרום, בשלושת הימים שבין ה-19 ל-21 באפריל 1506, כ-4000 יהודים. הבצורת לא פסקה. גם המגיפה נמשכה

בעקבות הטבח, המלך העניש את המעורבים. אזרחים שנמצאו אחראים לפוגרום נעצרו ונתלו על ידי אנשי המלך. מאחרים החרימו אנשי הכתר את כל רכושם. המלחים הזרים שהשתתפו בטבח שבו לספינותיהם עם שלל הביזה והפליגו מהעיר. שני כמרים שהסיתו את הקהל לאלימות הועלו על מוקד. כל נציגי העיר ליסבון סולקו ממועצת המלך. כנסיית סאו דומינגוש נסגרה לשמונה שנים הבאות.

לאחר הפוגרום, גלי אנטישמיות קשים שטפו את פורטוגל. 30 שנה לאחר מכן האינקוויזיציה הוקמה בפורטוגל ומשפחות יהודיות רבות ברחו או גורשו מן המדינה.

סוף דבר
כיום, רובע Baixa של ליסבון הוא מקום חגיגי ומעוצב. בכיכר רוסיו ניצבות מזרקות צרפתיות מגונדרות. תושבי העיר ותיירים מבלים בבתי הקפה של הכיכר ונהנים בה משמש חמימה. במקום שבו היכו למוות המתפללים את אותו אנוס שכפר באמיתות הנס, שותים האנשים ליקר בבאר הז'ינז'יניה המפורסם של ליסבון. קשה להאמין, בלתי נתפס ממש, שלפני כמה מאות שנים, ממש במקום הזה, טבח המון משולהב באלפים מיהודי ליסבון והעלה אותם על מוקד, על לא עוול בכפם.

יהי זכרם ברוך. נשמתם תנוח עדן.