באחד מאתרי האינטרנט קראתי שישנן מצבות עם כתובות בעברית במנזר קרמו, שבשכונת שיאדו בליסבון. לא התעצלתי ויצאתי לחקור.

כוח המשימה יוצא אל מנזר קרמו

מאז שהגעתי לליסבון, נטלתי על עצמי משימה לבקר בכל האתרים בעיר שיש להם קשר לקהילה היהודית המפוארת שפעם הייתה כאן ולתעד אותם. זו לא משימה קשה במיוחד. בליסבון יש מעט מאד אתרים יהודיים. האינקוויזיציה מחקה כמעט כל זכר לקהילה היהודית של ליסבון, ואת מה שלא מחקו הצוררים החריבה רעידת האדמה של שנת 1755.

כדי שלא ישעמם לי, וגם כדי שהאמא תוכל לנוח, צירפתי לכוח המשימה את בתי החמודה (בת שלושה חודשים) ואת פלורה השפנה (הבובה האהובה עליה). ארזנו תיק עם חיתולים, בקבוק עם מים ועגלה עם תינוקת ושפנפנה ויצאנו לחשוף שרידים עתיקים של קהילה אבודה. לפחות זה מה שחשבנו שאנחנו הולכים לעשות.

מנזר קרמו שרד את רעידת האדמה של שנת 1755

המוזיאון הארכיאולוגי שוכן במבנה גותי יפהפה באופן מצמרר. המבנה נבנה בשנת 1389 כמנזר בשם מנזר קרמו. רעידת האדמה שהכתה בליסבון החריבה כמעט את כל העיר. המנזר שרד, בקושי. מאז, המנזר לא שופץ והוא נותר במצבו כפי שהיה לאחר רעידת האדמה, ללא גג, עם קירות שבורים ועמודי שיש ענקיים חשופים.

מספיק מבט במבנה כדי להבין, וממש להרגיש, את עוצמתו של הטבע ואת המכה האדירה שהונחתה על העיר. ביום שבקרתי במוזיאון, לעומת זאת, הטבע היה שליו. מבעד לגג החסר חדרו קרני שמש חמימה. השמיים היו כחולים והחוויה המחישה את הניגודיות שבין סערת הרעש לבין השקט שאחריה, בין נדיבותו של הטבע לבין הכוח האלים וההרסני שבו. מצמרר, אפילו מפחיד. חכו חכו, הסרט רק מתחיל.

פריטים יהודיים במנזר רקמו

המוזיאון מציג אוצרות ארכיאולוגיים מתקופות שונות לאורך ההיסטוריה. יש כאן פסלים, ציורים, מזרקות, ארונות קבורה, מצבות ועוד ועוד שרידים. הפריטים היהודיים שמצאתי במוזיאון, למען הפרוטוקול, הם אלה הבאים:

• המצבה של רבי משנונה כהן (Espiche, Lagos, המאה ה-6 – המאה ה-7 [?]).
• המצבה של אבא מריה ורבי יצחק הכהן משנונה כהן (Espiche, Lagos, המאה ה-6 – המאה ה-7 [?]).
• כתובת ייסוד בית הכנסת הקודם של פורטו (המאה ה-14).
• מצבת הקבר של יהודה בן רימוק (Seixal, המאה ה-19).

מראה מחריד בתוך המוזיאון, אבל התגברנו!

הקטנטונת בעגלה, לא פחדה בכלל. גם על פלורה, למרות שהיא שפנה, הסיפורים שלי לא עשו רושם. השמש סנוורה אותן, אז מתחתי סדין מעל למושב העגלה ועשיתי להן אוהל. נתתי לתינוקת שלי ללגום מים, שלא תתייבש. גלגלתי את העגלה בין הפריטים הארכיאולוגיים והיא הייתה מרוצה. היא אוהבת להיות בתנועה, כמו אבא שלה.

המשכנו להתגלגל ונכנסנו לאגף המקורה של המוזיאון. הטמפרטורה בפנים הייתה קרירה ונעימה. הקטנטונת הביטה סביב בעניין. עברנו מאולם לאולם, עד שהגענו לספרייה. בכניסה לספרייה גיליתי מראה מחריד. שתי גוויות משומרת של נשים צעירות, כל אחת מהן מקופלת בקופסת זכוכית שקופה. הכל קרה כל כך מהר ולא יכולתי שלא להבחין בפרטי הגופות. שילוב של שלד, בן אדם ורוח רפאים. עיניים חלולות, פה פעור, שיניים שבורות, שיער מאפיר. רגליהן השלדיות היו קשורות בחבלים והן ישבו מקופלות בצפיפות רבה בתוך הקופסא. והן מתות, לגמרי מתות. לחשוב שהגופות המרקיבות האלה שייכות לנשים שממש חיו. הן נראו לי עצובות, מאד עצובות. זה לא הוגן לשים אותן שם, גם אם הן נולדו במאה ה-16 בפרו. מה, אין להן זכויות?

מסביב לגופות היו תיירים שצילמו וצילמו וצילמו, אבל אני לא העזתי. מי שבכל זאת סקרן, הנה לינק לתמונות של המומיות. התמונות קשות והצפייה בהן היא על אחריותכם בלבד!

בתוך כל ההלם וסערת הרגשות עשיתי כמיטב יכולתי כדי שהקטנה לא תראה את המומיות. איך נותנים לילדים להיכנס לכאן ללא אזהרה מראש?! מיד בכניסה לחדר של המומיות, הקטנטונת התחילה לעשות קולות של אי נוחות. לא ידעתי מה לחשוב. או שהיא כזאת רגישה ומחוברת וחשה באנרגיות המוזרות שבחדר, או שיש לה קקי. כך או כך, השתדלתי להסיח את דעתה ולגלגל את העגלה כך שגבה יופנה למומיות. מבחינת פלורה השפנה, לעומת זאת, זה כבר היה מאוחר מדי. היא ראתה אותן. פלורה הייתה בשוק. חבקתי אותה חזק. "הכל בסדר פלוריטה", אמרתי לה. "פלורה פלפורה יא פול פול. בבקשה אל תספרי לתינוקת".

חיש קל מילטתי את העגלה מהחדר. יצאנו חזרה לאוויר הפתוח והאווירה נרגעה. השמש סנוורה, אז שוב הקמתי אוהל. נתתי בקבוק מים לבת שלי וגם שלוק לפלורה. שתיהן צחקו. איזה מתוקות, סוף טוב הכל טוב.

הכניסה למוזיאון בתשלום ויש גם תמורה. הייתה לנו אחלה הרפתקה.

המנון פורטוגל והמנון ישראל במנזר קרמו

בהזדמנות אחרת, באחד מערבי הקיץ, צפיתי בהופעה של התזמורת של הקונסרבטוריון של עפולה במנזר קרמו. בני נוער ומוזיקאים נהדרים מישראל ניגנו את ההמנון של פורטוגל ואת ההמנון של ישראל. התרגשתי!

Museu Arqueológico do Carmo
Largo do Carmo
Lisbon